יוני המזכיר ומוטי ממלא המקום מתנדבים להכין קפה.
אמא החזיקה את הראש שלה. כאילו הוא כבד ואם לא תחזיק אותו הוא יפול חלילה.
"כבר לא יודעת איך קוראים לי" היא אמרה והקול שלה כבר לא היה סתם עייף. הוא הזכיר לי גבינה צהובה שריסקו אותה ללוקשים קטנטנים. "מישהו ראה אם הקטנים אכלו? אולי הם רעבים. אולי סתם עייפים". אמא נראתה מיואשת.
צירה'לה בכתה בלי להסביר למה. ריקי עזרה לה. הפנים של שתיהן היו דביקות ובוכיות. נדמה לי שהפיגמות של אתמול עוד היו עליהם. צביקי חיפש את המוצץ שלו במנגינה הכי מנדנדנת בעולם. לא האמנתי שזה קורה לו. צביקי נגמל מהמוצץ מזמן! לשריפת חמץ הקטנה שעשינו במרפסת הוא ביקש שנזרוק את המוצץ האחרון שלו, שכבר באמת לא מתאים לגילו.
אז מה עכשיו?
"תפסיק! אתה לא רואה איך אבא ואמא עייפים? תינוק אחד!" ניסיתי לחנך אותו. "מוצץ!!!" צביקי כבר ממש צרח. זה הזכיר לשייקי שהמון זמן הוא לא חינך אותי.
"רואה? אתה רק מוסיף שמן למדורה". שוקי המרגיזן. עוד לא החלטתי מה להחזיר לו וחיימי התערב אל תוך הרעש המטרטר שמילא את המטבח.
"אין מדורות השנה! ככה כולם אומרים!" עכשיו אמא כסתה את האוזניים. הרעש הכאיב לה ממש.
פתאום שמתי לב, שאבא ואמא נראים ממש מותשים.
אחרי הכל הם הקימו היום חיידר! מחבורת ילדים וילדות בכל מיני גילאים, זה בטח לא פשוט להם, עם כל עבודות הבית האחרות והעומס וכל הבלגנים עם השכנים והדאגה לסבים ולסבתות שנמצאים לבד וכל החולים שצריך להתפלל עליהם יש להם גם את הדאגה לחינוך שלנו וללימוד התורה שלנו על הראש, ושום מלמד או מורה או גננת לא עוזרים להם במשימה.
איך עוזרים להם?
ה' שלח לי רעיון.
"תמיד המלמדים בחיידר שותים קפה בחדר המלמדים", אמרתי פתאום. מרוב הלם צביקי שכח מהמוצץ וצירה'לה שכחה להמשיך לבכות.
"תמיד יוני המזכיר מכין לו" שוקי נזכר ושנינו קמנו בבת אחת.
"מי מביניכם הוא יוני המזכיר?" אבא שאל. העיניים של צירי נעצמו. נרדמה על הידיים של אמא.
"אני!" ענינו שנינו ולפני שתפרוץ ביננו מלחמה חלילה אמרתי מהר. "לפעמים, כשיוני המזכיר לא יכול להגיע, יש לו ממלא מקום בשם מוטי".
"נכון!" חיימי נהנה לשקוע בזכרונות רחוקים מהחיידר.
"אז אני מתנדב להיות מוטי" מיהרתי לקומקום ומילאתי אותו במים.
"השיש והכיורים…" שוקי אמר. "אי אפשר למצוא כאן את הספלים של אבא ואמא…".
התחלנו שנינו להחזיר דברים למקום. זה התפקיד של המזכירים, לסדר את המטבחון של חדר המורים, לא?
כוסות חד פעמיות, לפח. מכשירי כתיבה לחדר הילדים. חלב למקרר, אה. בעצם רצינו להכין קפה. בדיוק המים רתחו.
"כמה סוכר וכמה קפה?" שוקי שאל במנגינה של יוני המזכיר.
"כמה חלב?" שאלתי אני במנגינה של מוטי, ממלא המקום.
אחרי שאבא ואמא אמרו לנו את הכמות של כל דבר, אמא אמרה שקפה זה רעיון טוב. הקופאין יעורר אותה ויעזור לה לא להירדם לפני שהיא מסדרת את הבית וגומרת את כל מה שצריך.
היד שלי, שהחזיקה את כפית הקפה, עצרה באמצע הדרך.
"אם כן, אולי עדיף שוקו", אמרתי. שוקי, האח המבריק שלי, הסתכל עלי רגע קטן ומיד הבין למה אני מתכוון. "רעיון! נכין לכם שוקו, ותלכו שניכם לנוח! אל תדאגו. נשמור על הילדים בינתיים ונעשה לכם הפתעות".
אבא ואמא קיבלו בתודה את השוקו, אבל רגע לפני שהכוסות נגעו בשפתיים נבהל אבא. "כולנו בשריים!" וכך הציל אותו ואת אמא מאיסור בשר וחלב.
לא להאמין איך כולנו מבולבלים בסלט של הימים האלה.
הנחנו באכזבה את ספלי השוקו במקרר, שימתינו שם ב6 השעות הבאות.
"אני חושבת שבאמת נלך לנוח", אמא קמה להניח את צירה'לה במיטת התינוק. "זה מעייף להיות מלמדי תשב"ר". אבא הלך גם הוא לנוח. הבטחנו שלא נעשה שטויות, אלא ההיפך.
« לפרק הקודם | לפרק הבא »