כל מה שאני לא רוצה לספר לכם וכל מה שבכל זאת סיפרתי
לא רוצה לספר לכם איך מרוב רצון שלנו להריץ הפתעות לאמא ולאבא ולעשות לשניהם טוב על הלב, שפכנו מים עם סבון על כל השיש והרטבנו בטעות כיכר שלם של לחם פרוס, חבילת פתיתים שנשפכה לנו בטעות מהארון וכמה דפים שהיו חשובים מאד לאבא.
לא רוצה לספר לכם,
איך פתחנו את המקרר בתנופה גדולה מידי ואיך שני ספלי השוקו שחיכו שם בסבלנות לארוחת הערב נשפכו על ארוחת הצהריים של היום, שאמא הכינה בכוונה בכמות גדולה כדי שיישאר גם לארוחת הצהריים של מחר,
איך השוקו התערבב עם קציצות העוף, שהשם ישמור,
ועכשיו שאריות הצהריים היו ראוייות לאכילת כלבים בלבד, מקסימום ציפורים או ג'וקים.
לא רוצה לספר לכם איך מרוב רצון שלנו לנקות את המקרר מכל התערובת הזאת של בשר וחלב, נפלו הספלים על הרצפה והתפוצצו לרסיסים ואיך צירה'לה כמעט נגעה בהם ונס ששוקי עצר אותה בכוח גדול. אף אחד לא חתך יד או רגל ושום טיפת דם לא ביקשה פלסטר, דבר שהיה מעיר את אבא ואת אמא סופית.
לא רוצה לספר לכם איך ככה במשך שעה שלמה ניסינו לעשות דברים טובים ובטעות קרו לנו טעויות בשרשרת אחת אחרי השניה, וגם ניסים בשרשרת,
איך אחרי הכל אבא ואמא קמו בחיוך רחב ואמרו לנו כל הכבוד שהצלחנו לשמור על השקט. את הנזקים הם גילו אחר כך וקצת נבהלו בהתחלה אבל מיד נשכו שפתיים בגבורה ואמרו שלא נורא, העיקר שכולם בריאים ושלמים והם נחו והתמלאו בכוחות להמשך היום.
לא מספיק מעניין לספר את כל זה,
בינינו.
זה גם לא מוסיף לנו הרבה כבוד.
על מה עוד אני לא רוצה לספר לכם, אתם שואלים? על כל הימים המוזרים שקמנו בהם הרבה אחרי זמן קריאת שמע של שחרית, על ימים שהתבלבלבלבלבלנו בהם כשהיה לנו ויכוח סוער מוזר כזה: אני טענתי שיום שלישי היום, שוקי טען שיום רביעי, עד שהגיע אבא והכריע שבכלל יום חמישי היום.
על מה אני כן רוצה לספר לכם, אתם שואלים?
אני רוצה לספר לכם איך אחרי שבוע שלם שבו התנהל פחות או יותר החיידר המשפחתי חכמת החכמים, שבוע שבו קבלנו הודעה טלפונית שיש לימודים מרחוק והתחיל בלגן עם הטלפונים, ומריבות, ולא הצלחנו לשמוע וכן הצלחנו, והתייאשנו מליון פעמים וחיימי לא הפסיק לבכות כי רק לו לא היה קו;
וריקי לא הפסיקה לנדנד כי לא שווה לשמוע את הגננת בשעת ריכוז כשאין לוח וציורים והמחשות ואין ילדות שמוחאות כפיים כשהגננת אומרת לשיר ומפריעות לה לפעמים,
שבוע שבו השתדלנו כן להתפלל כל יום שלוש תפילות במרפסת או בגינה וללמוד לפחות שעה אחת, עם הלימודים בטלפון או בלי,
בסופו של השבוע המרתק הזה
קיבלנו סוף סוף את המתנה המיוחדת שאבא ואמא הבטיחו לנו.
ועל זה אני רוצה לספר לכם.
ואחזור להתחלה:
מיד כשנפתח החיידר המעניין חכמת החכמים
אבא אמר לנו שיש כמה דברים מאד חשובים שחייבים להכנס לסדר היום שלנו,
ולא משנה כמה הוא מוזר ומבולבל:
שלוש תפילות ביום לגדולים ותפילת שחרית לקטנים
ושעה אחת של לימוד תורה. לא משנה איזה חלק ובאיזו דרך.
ומכיוון שאבא הבין שקשה עכשיו ומבלבל מכל כיוון, הוא הבטיח לנו שאם נעמוד במשימות שדיבר עליהם נקבל אחרי שבוע מתנה שווה.
התרגשנו מאד מההבטחה, והתאמצנו מאד מאד לעמוד בכל התנאים. כל יום. גם כשהיה קשה, וגם כשהיה קשה מאד. זה היה הדבר שלא שכחנו גם בימים מאד מאד מבולבלים: את ההבטחה ואת המתנה. כל פעם שמישהו אחד שכח, מישהו אחר הזכיר לו: "שוקי! זמן קריאת שמע! המתנה!" או: "שייקי! מעריב מתחיל עוד דקה! אתה עדיין רוצה את המתנה?" "חיימי! צביקי! עדיין לא למדתם היום? מה קורה, שכחתם מה אבא הבטיח?" בקיצור, את זה לא הרשינו לעצמנו לשכוח, אף אחד לא הרשה לעצמו ובמיוחד לא לאחרים. וגם אם היו מקרים שכולם כמעט שכחו מזה, אבא הזכיר לנו. איזה נס. כי זה בהחלט היה קשה, אבל בהחלט שווה. גם אתם תסכימו איתנו אחרי שתשמעו מה היתה המתנה.
אבל בינתיים נגמר הפרק ונצטרך לחכות לפרק הבא כדי לשמוע מה היתה המתנה.
נ.ב.
מתנצל על הפרק המבולבל.
אולי זה יעזור לכם להבין כמה אני בעצמי מבולבל.
« לפרק הקודם | לפרק הבא »