שיחות מצחיקות אל תוך המשדרים
אבא ואמא הבטיחו לנו, אחרי שבוע אחד שנהיה בו חכמים ביום, מתנה שאנחנו חולמים עליה המון זמן: ווקי טוקי. יש כאלה שקוראים להם משדרים.
אחרי שבוע שבו התנהגנו כמו חכמים ביום, בדרך כלל חוץ מהזמנים שלא. (על הזמנים שהתנהגנו כמו טפשים עדיף שלא לדבר. וביננו – אפשר לדון אותנו לכף זכות, שהיה לנו צפוף והתבלבלנו וכולי).
בכל אופן, המתנה דפקה לנו בדלת. כלומר, לא המתנה בעצמה, אלא שליח מהחנות "כל בו חור בראש" שהביא אותה. זו חנות של טלפונים ורמקולים וכל הדברים מהסגנון הזה שעושים חור בראש – בעיקר של המבוגרים.
הגיע לנו משדר אמתי כפול ארבע. לי ולשוקי, לצביקי ולחיימי. לריקי ולצירי קנו ההורים משחק אחר, משהו מתאים יותר בשבילן – הן במילא נבהלו מהקולות שיצאו מהמשדרים.
הסתכלתי מאושר על המשדר. אמתי! של שוטרים! משדר עם צפצוף כזה: ביפ מנשה, מה קורה? עבור. ביפ. מנשה, כלומר שוקי, ענה לי מייד: ביפ גמליאל, כן שומע שומע, מה עניינים? כמה פושעים כבר תפסת? עבור!
בעוד אנחנו מדברים בינינו מקצה הבית ועד קצהו, חיפשו להם חיימי וצביקי קצה אחר של בית כדי לדבר ביניהם אל הקצה השני. בינתיים הם חיפשו גם נושא מעניין לדבר עליו, כי במשדרים צריך לדבר על נושאים חשובים.
מכיוון שהבית שלנו לא מספיק גדול ואין בו מרחקים מספיק גדולים כדי לשמוע זה את זה מתוך המשדר ולא מהאוזניים הרגילות שבבית, התערבבו כל הקולות הרגילים מהבית עם הקולות המוגברים של המשדרים, והשמחה הייתה כל כך גדולה, עד שאמא אמרה: "אני יורדת לפח. איזה נס שיש פח להוריד, ושמשרד הבריאות מרשה ללכת לפח גם בזמנים של קרבולה".
אבא אמר לה שאולי ריקי וצירה'לה יעזרו לה לרוקן את הפח, כי הוא נראה מאד כבד. אמא צחקה כנראה אבל לא ראינו, כי הפה שלה הסתתר מאחורי המסכה. צירה'לה – שהתעוררה מהרעש של המשדרים והדיבורים האמיתיים שהתערבבו – הסכימה בשמחה גדולה להיכנס לעגלה שלה. וריקי, שלא הבינה איך תינוקת שיושבת קשורה בעגלה יכולה לעזור לאמא לסחוב את הפח, נתנה ידיים בתוך כפפות ואת שתיהן הצמידה לעגלה. אמא הסתדרה מצוין עם הפח ביד אחת והעגלה ביד השניה, ואמרה לנו, היא ממש הרימה את הקול כדי שנשמע, שיכול להיות שהיא תתעכב קצת בסביבות הפח.
"יש לי רעיון!" אמר שוקי בקולי קולות אל תוך המשדר שלו: "אולי אפשר לקרוא לטיול של אמא והקטנות: 'צפרדעלנד'". צחקתי מהרעיון הזה בכל לבי. ריקי קפצה ושאלה אל תוך המשדר של חיימי: "איפה יש צפרדע?" אולי מרוב בלבול היא חשבה שחזרנו למכות במצרים? אוף, אם מסבירים בדיחות, הן כבר לא מצחיקות. אבל התגברתי והסברתי לריקי שזו הייתה בדיחה. שלפח האשפה הגדול שברחוב קוראים צפרדע, כי הוא מזכיר קצת את הצפרדע הגדולה והשמנה של מכת צפרדע במצרים, ועכשיו, בזמנים של סגר וקרבולה, הצפרדע הזאת יכולה להיות תירוץ נפלא לאמהות שרוצות לצאת לנשום קצת אויר ולהירגע מכל הרעש והצפיפות והבלגן שהולכים כל הזמן בבית שלהם. לכן שוקי צחק ואמר שהטיול לפח בזמן של קרבולה הוא כמו טיול ללונה פארק ואפשר לקרוא לזה בקצרה 'צפרדעלנד'.
סוף סוף חיימי לקח את המשדר שלו חזרה מריקי, כי פתאום הוא מצא נושא לדבר עליו עם צביקי בתוך המשדרים:
"תאר לך שאנחנו נותנים מכה לצפרדע הגדולה ברחוב, והיא מתחילה פתאום להשפריץ צפרדעים קטנטנים"
"חחחח… כמו במצרים!" צביקי הגיב לה מהמקום שבו הוא התחבא, כדי שחיימי ישמע אותו טוב טוב מתוך המשדר ולא מתוך האוזניים הרגילות והפה הרגיל של הבית. נדמה לי שהוא התחבא בארון במרפסת השרות.
"אתה שומע, מנשה? ביפ", אמרתי אל תוך המשדר שלי לשוקי.
"שומע, גמליאל. עבור" שוקי ענה.
"יש לי שני אחים שמדמיינים את עצמם כאילו היו במצרים. מה אתה אומר, מנשה?" לא יודע מאין הגיע לי השם הזה פתאום… אולי מדוד מנשה שהמון זמן לא ראיתי? המון!
מנשה חשב לרגע קטן ומיד ענה לי בחכמה, כדרכו: "אני אומר שזה מפני שהם קטנים. הם לא יודעים שבמצרים סבלנו הרבה צרות? שצפרדע היא לא כזאת חיה נחמדה? אפילו יותר גרועה מהצפרדע ברחוב שלנו, שאגב בכלל לא ירוקה? שומע, גמליאל?"
גמליאל, כלומר אני, לא עניתי לו כלום,
כי פתאום שמענו שנינו קול אחר בתוך המשדרים שלנו.
"גדעון גדעון, ביפ, שומע?"
"גמליאל גמליאל" שוקי אמר. אבל הקול שלא הכרנו, שדיבר פתאום אל תוך המשדר שלנו בלי לבקש רשות,
המשיך להתעקש שהוא צריך לדבר עם גדעון.
« לפרק הקודם | לפרק הבא »