חיידר חדש פותח את שעריו, הכניסה לזרים אסורה!
"בוקר חדש בתלמוד תורה חכמת החכמים!" אחראית המטבח וחדר האוכל של החיידר שלנו, כלומר אמא, דגדגה את הגב שלי. זה אחד הדברים שקורים בתלמוד התורה המוזר שלנו, ולא קורים בשום חיידר נורמלי בזמן שגרתי ונורמלי. שמעתם פעם על אחראית מטבח וחדר אוכל שבאה עד לבית התלמידים כדי להעיר אותם מהשינה? הסתובבתי לצד השני. בדיוק נדחפתי קדימה, אל תוך מנהרה מלאה במים מחליפי צבעים. היו שם נטיפי אבן בצורת חנוכיה, ומתוך המנהרה שמעתי קולות. עצמתי עיניים בריכוז. אני חייב לשמוע אותם. אולי אצליח לתפוס אותם. הם נמצאים רחוק, עמוק בתוך החושך הצבעוני במנהרת המים. יש להם כובעים של יוונים ושפם שנרטב מהנחל. הצעקות נחלשו. דווקא שמחתי שהם טובעים. מגיע להם, אחרי כל מה שעשו לנו ולשמן בבית המקדש, ולכל המתייוונים שדהרו אחריהם… "שייקי", אמא ניסתה שוב לשלוף אותי מתוך מנהרת החלומות. זה היה קשה. פתחתי עין אחת.
למי יש כוח לקום? רק הלכתי לישון ומיד הגיע הבוקר. למה הלילה עובר כל כך מהר.
"הרבי שלך מחכה לך, שייקי" אמא אמרה. אוי. זה כבר משהו אחר.
החלום נשר ממני בבת אחת. אולי מחר אחזור אליו, אם אמצא את הדרך. "הרב שלי הגיע לכאן??? הביתה שלנו??? שלא ייכנס ויראה אותי עם פיג'מה! אילו בושות".
"לך תדע, אולי זה בכלל הרבה אליהו. אותי הוא כבר ראה פעם עם פיגמה. היה לא נעים אבל לא נורא. נשארתי לחיות" שוקי אמר ופיהק והסתובב לצד השני. לא יודע מה גורם לשינה של הבוקר להיות כל כך נעימה. אתה שוקע בתוך ענן של סוכר והכרית היא כמו ימבמבם. איך נפרדים מחבר כל כך קרוב, הכרית?
איך מנפנפים לשלום לחלומות מרתקים שכאלה? אבל אני כבר נפרדתי. הלך לי הטעם.
לא אתן לרבי שלי לחכות לי.
"הוא רוצה ללמוד אתך חברותא" אבא, שחזר הרגע מתפילת שחרית בגינה, גלגל את התפילין והחזיר אותן לנרתיק.
הבנתי שזה רציני. נטלתי מהר ידיים, אמרתי מודה אני וביקשתי מהשם שיהיה לנו יום טוב, שכל החולים בקרבולה יבריאו וכל הבריאים לא יידבקו יותר. שמעתי פעם שמיד אחרי נטילת ידיים בבוקר, זו עת רצון מיוחדת. אז ביקשתי גם שלא תהיינה לי בושות מיוחדות והבושות שכן יהיו לי לכפרת עוונות.
לבשתי מהר את הבגדים הראשונים שמצאתי – בזמנים של קרבולה אני לא ממש בודק מה מתאים למה,
והופ – רצתי אל הדלת.
פתחתי אותה בבת אחת. אף רב'ה לא עמד שם. שמחתי שחסכתי בושות אבל גם התאכזבתי קצת. אני מתגעגע לרב'ה פנחס האהוב שלי.
"הוא מחכה לך כאן" אמא אמרה לי והראתה על מכשיר הטלפון. "ואתה יכול להספיק קודם ברכות השחר וברכות התורה"
אמרתי מהר מהר ברכות השחר וברכות התורה ורצתי אל הרב'ה שחיכה לי בטלפון. "איך הרב של שייקי יכול לחכות לו בתוך הטלפון. הוא כל כך קטן והרב שלכם גדול וענק", ריקי לא הבינה, ועוד יותר לא הבינה למה כל החברים שלי וגם רבי פנחס שחיכו לי כולם בשיחת הועידה, צוחקים.
"ברוך הבא! מי הגיע?" רב'ה פנחס שאל. "ריקי! ריקי חכמים!" היא בישרה לכולם בקול תקיעה ותרועה, נהנית לשמח את כולם. "אה, הרב ישעיהו חכמים, ברוך הבא חיכינו לך. שב בבקשה ופתח משניות ברכות. אנחנו לומדים עכשיו יחד משנה ה'".
"אני גם רוצה!" ריקי אמרה ולא עזר כמה אמא ניסתה למשוך אותה משם ולהבטיח לה דברים.
"כעת נבקש מכל התלמידים החביבים להקיש אחת, זה ישתיק אתכם ואת כל הרעשים מסביב" הרבה אמר ועד שהבנתי מה אני צריך לעשות, השתתק הטלפון והבטריה נגמרה.
אז הלכתי לחדר הבנות. שם הקשיב שוקי לשיעור גמרא עם הרבי אפרים. הקשבתי קצת מאחורי הדלת. לאט לאט נכנסתי. השתדלתי לנשום בשקט כדי לא להפריע לשוקי ולחברים ולמלמד שלו לעלות ולהתעלות במעלות התורה והיראה, כמו שכתוב על כל תלמידי החכמים.
להגיד לכם שהבנתי הכל? זה יהיה שקר. אבל גם אם לא הבנתי, הצלחתי להרגיש את הקדושה של המילים ולרצות מאד מאד להבין אותן כמו אח שלי שוקי החכם והאהוב.
« לפרק הקודם | לפרק הבא »