אמא, אני, וגם סבא טננהויז שואלים עד מתי
"עד מתי?" אמא שאלה את הטלפון. כנראה מהצד השני הייתה סבתא. "זה כבר מאד ארוך, החופש הזה… לא יאומן, אבל אפילו למכונת התפירה ולתיקונים הכי נודניקים אני כבר מתגעגעת. אין לי רגע בלי שמשהו קורה וזז ומרעיש". אחר כך היה רגע של שקט. כנראה סבתא נתנה לאמא עצה איך להעסיק אותנו טוב יותר. ואמא אמרה: "אבל אחרי הכל, הם מתוקים. נכון, הם מעייפים. אבל לא הייתי מוותרת על אף אחד מהם". ידעתי שאמא מתכוונת אלינו. גם אלי. אני יודע גם שלא יפה להקשיב לשיחות שלא מיועדות אלי. עוד מעט אחזור על זה בתשובה אבל בינתיים המילים שלה שימחו אותי.
"מתי הקרבולה הזאת נגמרת?" ריקי פרצה למטבח. נראתה כמו חתיכת ימבמבם פרוע עם התלתלים הנפוחים שהיא לא נותנת לסרק לאחרונה. רק הצבע היה שונה.
"מתי כבר חוזרים לגן???" היא שאלה שוב בקולי קולות, אחרי ששוב מישהו העליב אותה ואת צירי ולא נתנו לה ונגעו לה ושברו לה, בעיקר את הלב. "אני מסתכלת בחוץ. לא רואים שום קרבולה. נו. צריך לחזור לגן!".
"הלימודים האלה בטלפון לא שווים גרוש", שוקי בא אחריה וכמעט העיף את הטלפון לכיור. "והטלפון הזה, בלי שכל! תמיד הוא נקטע באמצע משפט. חצוף".
אמא הניחה ידיים על האוזניים.
"מה נראה לכם, אמא לא רוצה שזה ייגמר?" אבא ריחם על אמא וענה לנו במקומה.
"רק שאלנו מתי זה ייגמר", שוקי אמר בקול תמים.
"אני לא יודעת" אמא אמרה וריקי לא האמינה. "אבל אמהות יודעות הכל! אין כזה דבר שאמא לא יודעת! תשאלי את אבא".
"זה רעיון" אמא אמרה והסתכלה על אבא שחיפש איזה ספר בארון הספרים, בשביל החברותא הטלפונית שלו.
"אבא, מה אתה אומר? מתי הקרבולה עוזבת את ארץ ישראל וחוזרת לסין?"
"מאין אדע?" אבא הסתכל על כולנו ואחר כך שאל את החברותא. "אולי אתה יודע, ר' יוס'ל, מתי הקרבולה נגמרת?" אבא צחק צחוק קטן והסביר לו. "קרבולה היא קורונה. ככה אנחנו מכנים את הוירוס הזה. אז מה אתה אומר, ר' יוס'ל? יש תאריך מדויק?"
אבא פרש ידיים לצדדים. "גם ר' יוסל לא יודע. הוא אומר שאין לו מושג".
"רק ילדים וילדות לא יודעים כלום", ריקי פרצה בבכי גדול ואמיתי וכולנו כמעט הצטרפנו אליה. "אבות ואמהות יודעים הכל!"
אמא הרימה את ריקי'לה שלה כמו שהיא מרימה את צירי התינוקת כשהיא בוכה. "העניין הוא שגם אנחנו ילדים לפעמים".
הדמעות של ריקי הפסיקו לזלוג. היא פתחה עיניים ענקיות.
"גם אנחנו ילדים. השם בשמיים הוא אבא שלנו. ילדים לא תמיד יודעים את כל התוכניות של אבא שלהם. אבל הם סומכים עליו שהתוכניות הן כולן לטובה".
גם כאן, המילים היו מיועדות לאוזניים של ריקי אבל גם אותי הן הרגיעו.
בסוף בסוף הגיע הלילה. הקטנים כבר ישנו אחרי יום מעייף שעבר עליהם באני לא זוכר מה, מיליון סוגים של בלגן ומריבות.
אבא ואמא יצאו לסיבוב בצפרדע לנד, ככה כולנו קוראים בצחוק לטיול נחמד מחוץ לבית בזמני הקרבולה. זה תמיד מתחיל בריקון הפח לצפרדע.
שוקי היה עסוק בקריאה או לימוד או טלפון או משהו, ולי לא היה משהו מספיק מסוים לעשות. בתקופה האחרונה, עם הקרבולה וכל זה, כשאין לנו משהו מספיק מסוים לעשות אנחנו עושים את זה במרפסת. יוצאים, מתבשלים בשמש או מתקררים מהרוח הלילית, מסתכלים על האנשים שלא נמצאים ברחובות, מחפשים את הקרבולה שכן נמצאת אבל לא רואים אותה, מפטפטים עם החברים מהמרפסות הסמוכות, מקשיבים למניינים או מצטרפים אליהם ועוד כהנה וכאלה. אז זה מה שעשיתי.
יצאתי למרפסת. אהבתי את השקט הזה של הלילה. הוא ליטף לי את האוזניים. לא ראיתי אף אחד חוץ מאבא ומאמא ומהצפרדע שבלעה את הזבל היומי שלנו בשתיקה. פתאום שמעתי קול. משהו. מישהו. עוד מישהו חוץ ממני שנמצא ברגעים אלו במרפסת! התרגשתי. אני אוהב לדבר עם מישהו ולא להסתכל בשקט על החושך.
כסא נגרר קצת קדימה, דלת של מרפסת נטרקה, וקול מוכר טיפס מקומת המינוס עד אלי. "עד מתי?" שמעתי את סבא טננהויז. הוא ישב על כסא הנוח שלו, והיה לו מאד לא נוח בתוך הלב. גם לי היה לא כל כך נוח לשמוע אותו כשהוא לא יודע שעוד מישהו מקשיב לו חוץ מה', אבל בכל זאת הקשבתי. "עד מתי, אבא שבשמיים? עד מתי נישאר תקועים בגלות הזאת? כבר אין לי כוח".
סבא טננהויז נאנח אנחה עמוקה. אחר כך אמר פרק תהילים ואני הצטרפתי אליו בשקט.
« לפרק הקודם | לפרק הבא »