שמיים נגעו באדמה,
אנשים עומדים בשקט, מנסים למצוא מילים שישרטו את הדממה. אמא של אופיר זעקת בקול מרוסק. אופירוש שלי, בן יחד שלי, לאן הלכת לי? למה הלכת למה? לגלעד כואב הלב, הוא מצטרף לשאלה בלי קול. למה הלכת באמת ולמה? בשביל חמש שקיות ניילון שהורגים את המדוזות? אמא של אופיר מוזילה דמעות. לא הפקנו כלום בחיים האלה! בקושי נולדת. אחותה מגישה לה כוס מים. אבא של אופיר מאופק מספיד במילים בודדות ושקטות.
רגבים כיסו על החבר שלהם הטוב. מסתירים אותו מעין רואים. עולם שלם נעלם, הלך לעולם שכולו טוב, גלעד בונה גבעה קטנה מחזק את השלט הקטן התקוע בו. "פה נטמן אופיר בן שלמה". קאט.
אחר הפסוקים שאמר איתם שרוליק והניחומים שנחמו את המשפחה ואת עצמם, שרוליק מוצא את עצמו מוקף אנשים תוהים שלא יודעים לאן ללכת,
פורקים בבת אחת בטן מלאה שאלות, שהצטברו במשך חיים שלמים. מה ולמה ואיך וכמה ומה יהיה ולאן ממשיכים מכאן.
להפתעתו היו לו תשובות לרובן. בטון נמוך סיפר להם על הנשמה, על החיים שאחרי החיים, על עולם שלם שלא הכירו. על מזון ושתייה מסוג שונה, על עונג אמתי שבא מהנשמה.
על אמונה בתחיית המתים, יתד יציב מתוך שלשה עשר עיקרים שהגיש לנו הרמב"ם. בתחילה זיהה התרסה בעיניהם. בהמשך גילה בהם ברק. נאחזו בעוגן שהושיט להם.
הם ליווי אותו עד האוטובוס, נדבקו לפסיעות שלו, צמאים.
שמש אביבית הציצה לתחנה שלהם. הסתכלה בעין צהובה על יהודי עדין בחזות חרדית, מוקף נערים מרושלים וזרים. משלא הבינה מה לו ולהם, נסוגה לאחור.
לאט נעלמה השמש ולילה רך עטף את העולם, האוטובוס התקדם לאט בין עומס רכבים. שרוליק הביט באורות שנמרחו על הכביש, בידו הקונטרס ההוא של ראש הישיבה. ‘יפה נאמת‘ צלף בעצמו, ‘על העולם הבא, על העונג בתורה ובמצוות והמזון של הנשמה‘. כתשובה לקול הזה, הוציא משניות כיס וניסה לשקוע במילים הקדושות, האותיות הקדושות קיפצו לו מול העיניים. בספסל לפניו ישב גלעד לצד חברו צח. האם לכתו של אופיר חיבר ביניהם שוב?
צח נשען לאחור, דוחס את המשענת לכיוונו של שרוליק. ‘יודע מה הכי תפס אותי?‘ קולו היה צרוד. ‘איך הכל נגמר בסוף, פחד!‘ שתיקה עמדה ביניהם, מדגדגת את אוזניו של שרוליק..
‘דווקא הדוס שלך דיבר לעניין‘ צח העלה חיוך קלוש בפניו של גלעד., "לא שהבנתי הכל, אבל יש לו מנגינה רגועה כשהוא מדבר‘.
‘הארגון שלנו, מה הוא מתכנן לעשות עם עצמו?‘ גלעד פתח את הפה. ‘נתאושש ונמשיך כרגיל אח שלי ‘ טפיחה נופלת על כתפו של גלעד. ‘החיים ממשיכים,‘.
גלעד משך כתף. ‘לא נראה לך מטופש העסק הזה?'
‘מה פתאום מטופש? מי ילחם במקומנו?'
‘למה לבזבז את החיים האלה על מלחמות? מילא אם היו תוצאות‘. גלעד לא האמין למילים שיצאו לו
‘אל תגיד לי שאתה חוזר לעולם של הדוסים‘ גבו של צח התקשח. גלעד משך כתף לא יודעת. חזר לשתוק, בולע בתוכו מילים.
"שרוליק?" גלעד מצא אותו, לוחש. "תחזור הביתה אני בא עוד מעט", שרוליק לא שואל מה ולאן, מאחל לו בהצלחה וגלעד עושה את כל הדרך חזרה, בלי להבין למה.
בית העלמין שקט, ריח של מוות ודממה, גלעד רץ מחפש את הקבר הטרי של אופיר, מתיישב על פיסת האדמה ומדבר לאופיר, האם למות בשביל להציל את העולם מעצמו זו סיבה ללכת, איך הרגשת? כאב לך? אופיר כמובן לא עונה, מה אתה מביך אותו? גלעד מדבר לעצמו זורק אבנים קטנות מתוסכל, מבולבל, חושב על העתיד על העבר, על משמעות. המכנסיים כבר מאובקות לגמרי. גלעד בוכה, ולא מדבר הוא נפרד מאופיר, נפרד מהתפקיד הלוחם מבין שיש משמעות אחרת עמוקה יותר, גלעד קם משאיר אחריו תלולית אבנים, צועד לעבר השער הכחול רוצה להפרד סופית מהירוקים, מהעיוות המטופש שעלה בחיים של אופיר.
שרוליק צעד שקוע במחשבות.
הגיע לבניין, שרוליק טיפס הביתה, על אף העייפות והרעב צעדיו היו קלים. גדוד פרפרים רקד לו בלב, אהבה פשוטה לילדים המגודלים ההם שהלכו לאיבוד, יכול להיות שההוא מההצעה צדק, ויש לו גישה לקירוב? אולי ילך שם למוסד ורק ילמד איתם. אולי המאור שבתורה יחזיר אותם הביתה.
המשך יבוא…
« לפרק הקודם | לפרק הבא »
