תקציר:
הינדה, רכזת חברתית בבית הספר, נתקפת בחולשה רצינית ואינה יכולה לקדם כראוי את תוכנית השמיטה. שכנתה אורית, בעלת תשובה, מתמודדת עם מצב כלכלי לא פשוט ערב נישואי בתה.
הימים הם מגילות
שוב צלצל הטלפון. גיטי נאנחה וניגשה להרים, מביאה אתה את הדף ההוא ועט כחול. יהודית התיישבה על הרצפה סמוך לילדים, בונה אתם בניין מקפלה.
"זאת שוב אני", אמר הקול הכבוד של המנהלת. הנשימה של גיטי כבר לא נעצרה. ככה זה, גם לדברים מרגשים מאוד מתרגלים בסוף.
מאז שהלכה הינדה לישון, התקשרה המנהלת שלוש פעמים. בכל פעם רשמה גיטי את הודעתה על דף, זה שהגיע עמה גם עכשיו אל הטלפון.
"אפשר לדבר עם אמא?" שאלה המנהלת שוב, מתח קל בקולה. "היא ישנה עדיין", השיבה גיטי, נבוכה.
הייתה תמיהה בלתי מוסתרת מהעבר השני, והיא עברה אל גיטי ללא מילים. "היא לא מרגישה טוב", הרגישה הנערה צורך להתנצל, "יש לה וירוס, עם חום גבוה…" הוסיפה. המשפט הזה נפלט לה בלי כוונה, ובלי לדעת אם הוא היה משמח את אמא שלה ועד כמה.
המנהלת נאנחה. "שתהיה לה רפואה שלמה", היא איחלה בכוונה. ה', תעזור שזה לא יהיה וירוס ארוך… אנחנו חייבים את הינדה כאן, מחר. היא התחילה כאן דברים רבים. בנות כיתה ח' חיפשו אותה, מהחנות 'בעשר אצבעות' חיפשו אותה, וגם הגרפיקאית לא הבינה בדיוק מה היא צריכה לעשות.
גיטי ניגבה את מצחה, נלחצת בשביל אמא שלה, לא יודעת מה לענות.
"הרבה אנשים מחפשים אותה", הבהירה המנהלת, "היא חייבת להיות בריאה". היה בקולה שמץ של חוסר אונים. גיטי התכווצה אל תוך עצמה, מאזינה בדרך ארץ להמשך הנאום. "כשהיא מתעוררת, תשאלי אותה קודם כל איך היא מרגישה. מסרי לה את איחוליי, ותגידי לה שאני צריכה ממנה הדרכה לגבי כל הדברים שנשארו באמצע… מקווה שאת זה היא תוכל לעשות דרך הטלפון". היריד אמור להיות בעוד שבוע! גיטי הנהנה, שותקת.
"גיטי!" קולה של אמא עלה סוף סוף מהחדר, הנערה כלאה בתוכה אנחת רווחה.
"אמא שלי התעוררה!" בישרה למנהלת בקול עולץ. "אמתין על הקו", אמרה המנהלת קצרות והמתינה. הינדה הרימה את השפופרת בשלוחה שבחדרה.
"הו, הינדה! מצאת לך מתי לחטוף וירוס", אמרה המנהלת בגערה חצי מחויכת. "אני לא כל כך מסתדרת עם כל הדברים שנשארו באמצע… צריכה את ההדרכה שלך. איך את מרגישה?"
"יותר טוב", השיבה הינדה, ונשמעה גרוע. היא שתקה. לרגע קטן הרגישה שוב חלשה, מתנדנדת; החוטים נקרעים, והיא נופלת אל תוך בור שחור ומפחיד.
שוב בקעו מילות השיר מתוך תהום לבה, ממוססות לאטן אבני סלע.
היא נשכה את שפתיה ואמרה במאמץ, "המורה שבי…" לקחה נשימה נוספת, פותחת את ידיה. ככה משחררים חוטים. "הבנתי שיש לה שעות פנויות, והיא רצתה מאוד לעזור לי בפרויקט הזה".
"הבנתי שאת מעדיפה לעבוד לבדך…" השיבה המנהלת. "הבנתי שקשה לך לעבוד בשותפות, להרגיש שבוחשים לך בקדירה…" היא עצרה, מנסה לעדן את מילותיה. "אם את רוצה, אני יכולה לקבל ממך הדרכה בשלט רחוק, את תגידי לי מה לומר למי. ארשום הכול.
ומחר, בעזרת ה', הווירוס הזה אמור לעבור, הלוא כן? כמו שהגיע ככה ילך, על שונאי ישראל".
הינדה שתקה. היא נגסה שוב בשפתיה. "אני חושבת בכל זאת, שעדיף להכניס את המורה שבי לתמונה", היא אמרה באומץ.
"את בטוחה? לי זה ודאי יהיה קל יותר. וגם לך. עבודה בשתיים היא יעילה הרבה יותר. אולי זה הזמן לנסות".
"אולי", השיבה הינדה. הקול שלה היה רך יותר, מפויס. אולי כי הוא הגיע מהמקום החדש הזה, החלש והנופל – כדי לקום. "הכול משמים. גם המורה שבי היא מוכשרת, גם לה יהיה מה לתרום, אני מניחה".
הינדה ניגבה את מצחה, הוא נטף זיעה פלגים פלגים. הייתה עייפה, כאילו טיפסה עכשיו על הר.
המשפט האחרון היה הקשה ביותר. כל מילה בו – משקלה טון.
היא עצמה את עיניה, משתדלת לא להילחם בחולשה.
אורית צחקה אל תוך השפופרת. מה היא, בסך הכול? סתם אישה פשוטה, שמקלידה פרטים רפואיים לתוך מחשב, ומשתדלת למסור מידע נכון בטלפונים; אישה שקשה לה קצת, כמו לכל הנשים שעל כדור הלכת הזה, שקוראים לו ארץ.
סתם אישה קטנה, לפעמים גיבורה ולרוב חלשה. יש לה מחשבות יפות, לפעמים, והיא משתדלת לומר אותן לאישה שמשתקפת לה מהמראה, וגם לילדים, אם הם מתנדבים לשמוע.
נכון שהזמינו אותה פעם או פעמיים להרצות במדרשה הסמוכה לבית, והיא דיברה אל הבנות מלב אל לב, מילים פשוטות של אמונה וקרבת אלוקים.
אבל מכאן ועד להזמין אותה לבית הספר הנחשב ביותר בעיר, ליום פעילות פופולארי, בעבור תכנית גרנדיוזית לכבוד שנת השמיטה?
"אני חושבת שמישהו התבלבל שם, במערכת", אמרה לצעירונת שבי שמעבר לקו, ובת השחוק עדיין תלויה על פניה.
הצעירונת לא נבהלה בכלל. "תני לי לאמת אתך פרטים", אמרה בסבלנות. "את אורית בן מנחם, כן? בעלך הוא הרב יואב, והוא לומד בכולל שביעית בשכונה הסמוכה…"
"עד כאן הכול אמת", השיבה אורית.
"אז מה הבעיה בעצם? מסרת הרצאה יפה במדרשה, העבירו לי. הבנות התרשמו מאוד. בואי גם אלינו. תעבירי לנו שעת סיפור יפה, ונשלם לך מחיר טוב. אני מניחה שזה לא מיותר לך…" שבי השתתקה, מחייכת לעצמה. אילו כוחות שכנוע מוחבאים אצלה, והיא לא ידעה… חבל שהינדה אינה שומעת את השיחה.
"שעת סיפור…" אורית נשפה נשיפה ארוכה. "מאיפה אגרד לך סיפור? אני אישה פשוטה, אמרתי לך. סיפורים מרתקים תמצאי אצל השכנה שלי, הינ— לא משנה מי, אולי את מכירה אותה. היא מרתקת ממני בהרבה, ויש לה גם כושר רטורי.
מה פתאום את מבקשת ממני סיפור?"
"לשכנה שלך יש בעל גנן ששובת, נכון לשנה זו?" שאלה שבי בשלווה.
"לא נראה לי", השיבה אורית, לא מבינה למה עקשנותה של שבי, מהעבר השני, ממלאה אותה עונג צרוף.
"זה כל העניין", הבינה שבי. "נוכל לסכם, שאת חושבת על רעיון מקורי לשעת סיפור, ומחר מספרת לי על כיוון?"
"מאיפה?" אורית חייכה. הסיטואציה הזו בידחה אותה לחלוטין. "מאיפה יהיה לי סיפור מקורי?"
"יהיה לך", הלחץ העניק לקולה של שבי טון החלטי, "החיים שלנו מלאים סיפורים". אם החיים שלי, סתם אישה דהויה, שמנסה את כוחה בבית ספר גדול, היו מעניינים ומפתיעים כל כך היום, אני מניחה שגם שלך. אבל את זה לא אומר לך, אורית אלמונית שמעבר לקו.
"אההמ… את אומרת משהו", המהמה אורית. כל יום אצלי הוא סיפור בפני עצמו, ואולי פרק מתוך ספר אחד גדול.
"הימים הם מגילות", אמר מי שאמר, "כתבו בהם דברים שתשמחו לזכור אותם". הציטוט הזה יכול להיות פתיח יפה להרצאה, אפילו.
הופה. את כבר חושבת על פתיח, גברת. זה אומר שההתנגדות שלך היא לא עקרונית.
"סיכמנו?" שאלה שבי, מעשית. "מחר את מתקשרת אליי, ומעבירה לי סיפור כתוב? המנהלת הבטיחה תשלום הוגן".
"סיכמנו", אמרה אורית, מבוהלת מעצמה. בהתה בשפופרת שהשמיעה צליל ניתוק, בערימת הניירת על שולחן הסלון (למה השאירה מיכל ככה וברחה? לא מתאים לה!) בגיבוב הכלים שעל השיש במטבח (חברה של אסנת מתחתנת), בגרב אחד שמוט (של יונתן, אלא מה?) שהסתבך לו בנעל (של אבי), ובטרקטור ענק מקליקס ששכח לחזור אל כור מחצבתו.
לצד כל אלה עומדת היא, אישה עייפה ומעורבבת קצת. שעה ארוכה מאזינה לבקשה תמוהה של אלמונית, ומבטיחה הבטחה שאין לה כיסוי.
אין לך דרך חזור, אורית יקרה. את מוזמנת לקחת את הכלים הדביקים, את ערימת הניירת, את הגרב הסורר ואת הטרקטור המקרטע; לערבב את כל אלו, ומהעיסה הזו ליצור – סיפור.
תפילת שחרית הסתיימה. יואב גלגל את תפיליו והכין את צעדיו הביתה, לארוחת בוקר קצרה ומשם אל הכולל.
הוא צעד באטיות. מאז תחילת השנה הוא מרגיש בכל בוקר כמו אחרי שחרית של שבת, כמעט. כמה יפים החיים ככה, הלוואי שהיה יכול להמשיך אותם תמיד; להתחיל את הבוקר כך, להתבשם מטללי שחרית, בלי לחשוב איזה לקוח צריך לרצות ביום הזה, ובאיזה אופן כדאי לגזום את הענפים בחצר.
כיס החליפה רטט פתאום. שזה לא יהיה שוורץ מהגמ"ח ולא מישהו אחר. הכסף הזה, אויש. יש לו ריח רע כל כך.
אבל מה לעשות שאי אפשר בלעדיו?
"בוקר טוב, אחי", זה היה ציקי, חבר קרוב-רחוק; כלומר, היה קרוב בעבר, כשישבו שניהם מהעבר השני של הנהר. קולו הנמרץ חדר אל תוך העולם היפה והמואר שלו, האפוף הרהורים, כאילו שום ים לא הפריד ביניהם.
"בוקר טוב גם לך", השיב לו יואב, חושש. מה פתאום נזכר בו ציקי בבוקר אחד בהיר? ואולי גם הוא חצה את הנהר?
"אתה לא שואל מדוע אני מתקשר", אמר ציקי.
"אני מניח שתספר לי בלי שאשאל", השיב יואב, מאט את צעדיו. לא בטוח שקירות הבית מעוניינים לשמוע את המשך השיחה הזו, מי אומר שזה טוב.
"שמעתי שהסתבכת", אמר ציקי בלי גינונים, "הפסדת את הבית באשקלון, חובות, הוצאה לפועל, לא הלך, מה?"
"אה, זה? סיפור ישן…" השיב יואב. "ממי שמעת? ומה פתאום נזכרת בזה עכשיו?"
"פעם היינו חברים קרובים, חולקים ביחד את אותו ספסל", אמר ציקי. מרמור קל, שלא קהה עם השנים. יואב הופתע לגלות שציקי נשאר אותו ציקי. הדבר העציב אותו. שנים עוברות, אנשים עושים כברת דרך, אם הם זוכים.
האם נשאר ציקי באותו מקום?
"כחבר שלך, זכותי לחשוב עליך, לרצות לעזור לך ולהציע לך הצעה".
« לפרק הקודם | לפרק הבא »