תקציר:
הינדה מסתערת במרץ על המטלות הרבות לקראת יריד השמיטה הגדול, המנהלת מבטיחה לה לדאוג לעניין ההרצאה.
אצל אורית שכנתה מתארגנים לחתונה. עליזה המחותנת מתקשרת.
כשנקרעים החוטים
אורית התיישבה על גדר המרפסת הקטנה, נושמת פנימה אוויר אביבי. קולה של המחותנת נשפך מהעבר השני. "אני מגהצת לי כאן חולצות בשלווה, בראש מריצה את כל מה שנשאר להכין לחתונה, וקצת מתרגשת…" עליזה לקחה רגע של הפוגה, "פתאום אני חושבת לי, אולי נעשה איזשהו הסכם שקט בינינו…"
"ומהו?" קפיץ פנימי נדרך.
"הרי שתינו יודעות את המצב הכלכלי שלנו לאשורו, שתינו זכינו בתורה על השולחן שלנו, ולא בדיוק בגדולה. שתינו לא מחפשות לעשות רושם זו על זו, הרי. אמרתי לעצמי, למה לא נפסיק את ההצגה מראש? אפשר לעשות את זה בכל התחומים. עכשיו ספציפית, אני מתקשרת אלייך בעניין כלי הכסף. נפתחה כאן ברחוב חנות של סילברפילד. אלו כלי כסף עשויים מתכת ומצופים כסף טהור, בדומה לגולדפילד". אורית הנהנה, מסוג ההנהונים שנראים גם בעבר השני של השפופרת. המחותנת המשיכה. "דיברתי עם בעלי, חשבנו שיהיה נכון לסכם, שאת כלי הכסף אנחנו קונים מהחומר הזה. העלות יורדת במחצית לפחות. זה יהיה חיסכון משמעותי, לכם וגם לנו".
אורית חיבקה את השפופרת, מצטחקת. "את צודקת לגמרי, אף אחד לא אמור להרגיש בהבדל…"
"זה באמת חיסכון משמעותי", אמר יואב בחיוך שלו.
"נס נוסף בשרשרת הניסים שלנו", אורית חייכה בהודיה, מדחיקה הצדה קולות קטנים ודואגים. 'ולסילברפילד, מאיפה יש לך?' רצו הקולות האלה לשאול. 'שמא תגיד לי שאתה הולך להגדיל את ההלוואה ההיא, שתיקח כדי להחזיר לשוורץ?' אורית השתיקה אותם, מזמרת בלבה שירים של אמונה.
"תראי איך ה' סידר לנו הכול", מילותיו של יואב מלאו בשיר: "שש מאות לטיפול השיניים, ובגד למיכל לחתונה… דאגת לכלי הכסף, בינתיים ירד מחירם למחצית. עד החג, מי יודע", יואב הצטחק, "עד החג יכולים דברים להשתנות לטובה, מאוד לטובה. איך? אני לא יודע". דמיון מפותח אינו הצד החזק שלו, את החלק הזה הוא ישאיר לה. "מה שברור, יהיה טוב. האלוקים ייתן לנו המון טוב, מאוצרות מתנת החינם שלו".
אורית ליטפה את עלי פרחי הלבנדר, נשמה עוד נשימה אחת עמוקה וריחנית. ניגשה אל חבל הכביסה הקטן. הגיע הזמן לעשות כמעשי המחותנת הנכבדת. הורידה שורה של חולצות לבנות, רחרחה את מזג האוויר. גשם עלול להפתיע הלילה, והחולצות האלה התייבשו מזמן.
העמידה את קרש הגיהוץ בפינת הסלון, מתכוננת להעניק לכל חולצה וחולצה יחס אישי וחם. ותחת חומו של המגהץ הצליחה לגהץ גם את המחשבות הפזורות שלה, המקומטות בדאגה מיותרת, ולהכניס אל לבה שלווה אמתית. שלוות הבוטח.
הינדה לפתה את מסגרת השיש, מייצבת את עמידתה. הנה, זה כבר עובר לה. תשתה כוס אחת של מים מזוקקים, והנה היא מסיימת כאן עם עניין הצהריים. היא חייכה לעצמה חיוך של סיפוק. עוד מעט יגיע הטלפון משרה לאה. היא תספר איך חיממה הארוחה ששלחה אליה את לבה, תבקש מתכונים וסודות מקצוע, ותשאל שוב – מה הייתי עושה בלעדייך, הינדה יקרה.
כאב הראש ההוא המשיך ללפות אותה בלפיתת צבט. היא נשמה עמוק. הילדים יושבים יפה כל כך סביב השולחן, אוכלים בדרך ארץ, בדיוק כפי הכללים שלימדה אותם. אם תיכנס עכשיו למיטה, הם יסתובבו עם הצלחות בכל החדרים, והיא לא יכולה להרשות את זה.
ובכלל, ממתי היא צריכה לשכב באמצע היום? זה סתם קוטע את הרצף של העשייה.
החולשה הזו היא סתם משהו זמני, בגלל עומס המטלות והלחץ שהשכיחו ממנה לאכול ארוחת בוקר. באמת לא בסדר; על הילדים שלה היא אוסרת לצאת מהבית לפני פת שחרית, והיא עצמה אינה עומדת בכלל הבסיסי הזה. היא צריכה להיות נאה דורשת ונאה מקיימת.
ידיה סידרו את משטח השיש, כאילו לא היו מחוברות לגופה. שמעה במעומעם את דיבורי הילדים. ערפל לבן וסמיך ירד עליה, לאט. בכוחות לא לה פילסה את דרכה למיטה.
מרחוק שמעה את גיטי מבקשת מהילדים להמשיך לאכול בשקט, ולא, לא להתקרב לחדר. אמא לא מרגישה טוב. שבי התקרבה אליה על קצות הבהונות. "הכול בסדר אתך, אמא? לקרוא לאבא? את חיוורת נורא". הינדה חייכה רפות. היא בסדר, היא תהיה בסדר. זה יהיה חייב לעבור לה. היא חיפשה אוויר, נגמר כאן החמצן!
"אני… פשוט לא אכלתי ארוחת בוקר, היה לי עומס", הודתה באוזני הבת, למרות אי הנעימות. ניסתה להזדקף במיטה, לפתוח חלון. החדר הסתובב לה מול העיניים. עצמה את עיניה, מתנשמת. שבי המודאגת עוד עמדה לצדה. "למה הבאת לכאן צלחת? אני לא מרשה לאכול בחדרים, אז איך אוכל אני בעצמי בחדר?"
"זה בסדר", אמרה שבי ברכות שהינדה לא הכירה, "את לא מרגישה טוב, וכשלא מרגישים טוב, הכללים הם אחרים!" שבי פתחה בתנופה את החלון, חמצן טרי זרם פנימה. הינדה קירבה כף רועדת לצלחת המרק, מנסה להתעלם משפריצים קטנים וכתומים שקיפצו אל הארונית. המרק היה סמיך וטוב, ומשיב נפש. היא סיימה במאמץ את הצלחת, כאב הראש נחלש לאטו.
היא הייתה רעבה, בסך הכול. החולשה הרעה הזו תיכף עוברת לה. היא חייבת לקפוץ מהמיטה בזה הרגע, לאלף וחמש מאות המטלות שממתינות לה; לא יכולה לשכב לה במיטה סתם כך, באמצע היום, כאילו הייתה איזו אישה… חולנית, לא עלינו.
ניסתה להתרומם לעמדת זינוק, ושוב יצא החדר מולה במחול. מבטה המודאג של שבי דקר אותה באלפי מחטים. הבת שלה דואגת לה כאילו הייתה אישה חולה! עיניה נעצמו בחוסר אונים. שבי נעלמה, וחזרה כשבידיה כוס תה. "זה כנראה וירוס או משהו כזה. לכי לישון, אמא, הילדים על אחריותי ואחריותה של גיטי. אל תדאגי, נענה לכל הטלפונים, נשאיר לך הודעות מסודרות על דף, הכול יהיה בסדר".
הינדה הנהנה בתודה, לוגמת באטיות מכוס התה. רק וירוס היה חסר לה, בדיוק עכשיו. אבל היא תתגבר עליו. מערכת החיסון שלה חזקה מספיק, היא לא הייתה מעולם אישה חלשה או כזו שנבהלת מסחרחורת.
היא חייבת להיכנס מחר לכל הכיתות, לראות איך מתקדמת העבודה. היא חייבת לדבר עם המורות, ולקבל דיווח על העבודה. היא הבטיחה לעזור בכל העניין של העיצוב; ההיא מחנות 'בעשר אצבעות' הבטיחה לדבר אתה הערב הזה. היא חייבת לדאוג למודעות, שתישלחנה לכל בנות הקהילה לגבי היריד הגדול; צריך לנסח, לעצב, לקפל ולהכניס למעטפות. היא חייבת לחלק את היריד לחדרים, ולתת כותרת לכל חדר וחדר. היא חייבת לחשוב עם המנהלת על צוות שופטות, שיכריע מי מבין היצירות היפות תוכל להימכר במכירה הסינית. ומעל הכול, היא חייבת למצוא שם חזק וקולע ליריד כולו.
וכרטיסי כניסה, ובנות שתמכורנה.
כאב הראש ההוא שב ולפת אותה. היא חייבת לעשות, היא חייבת לדבר, היא חייבת לקדם. אבל מעל הכול, היא חייבת להיות בריאה. היריד הזה חייב לצאת אל הפועל, ובצורה הטובה והמיוחדת ביותר. היום הזה צריך להיות חזק, מרשים, יוצא דופן, פורץ דרך. הוא חייב לחדור ללבבות הילדות, וללוות אותן עד מאה ועשרים.
המנהלת חייבת להיות מרוצה.
מעניין למה הלחץ משתק אותה. מעולם לא הייתה כזו! הלחץ, מאז שהכירה את עצמה ואותו, רק קידם אותה למקומות טובים יותר, הזרים אדרנלין אל תוך דמה והפיק ממנה יבול מבורך.
משהו לח נטף מעיניה. מה, יכול להיות שהיא בוכה? היא ניגבה את העיניים בקצה שרוולה, הזרם הלך והתגבר. אפילו בצל אינו מבכי אותה, מאז שלמדה לקלף אותו בתוך קערה עמוקה מלאה מים… ועכשיו, בגלל היריד הזה? הדמעות, חצופות, המשיכו לטפטף, יוצרות שלולית לחה על הכרית המעומלנת. משהו רך ומפתיע התפשט באיבריה הנוקשים.
לאט היא שקעה אל תוך עולם אחר. עולם רפוי, רך, חסר אונים וחסר כוח; עולם שבו עוזבים את כל החוטים ונופלים מטה מטה…
צלילים רכים בקעו מתוך התודעה שלה.
כשנקרע לך חוט, למטה את נופלת, מישהו גבוה, נמצא שם בשבילך. ברגע של איכות, אליו את מתפללת. הוא לא ייתן לטבוע, יסלול שם את שבילך.
היא שמעה את המילים מתוך חמש מאות גרונות ניחרים. התנועות שליוו אותן היו מבקשות כל כך, מתחננות כל כך, ממחישות את התלות. הפלייבק שאהבה כל כך ליווה אותן שוב.
הינדה שכבה במיטתה; רוצה לקום ואינה יכולה. ראשה הכבד נטה ליפול אל תוך בור שחור ומפחיד. הרגישה כאילו מישהו זרק אותה למקום שלא הכירה.
יכול להיות שכל החוטים נקרעו?
מי קרע אותם, ואיך זה קרה?
איך אישה חזקה, שהכול מתחלק לה בין האצבעות, שהצליחה לארגן תמיד פרויקטים גדולים מאלו, נבהלת מאתגר אחד, שכמוהו ארגנה בחייה לעשרות?
קולה של המנהלת עלה באוזני רוחה. "אני לא יודעת… הרעיון הזה, ראוותני מדי. אבל תמשיכי לחשוב, בטוחה שתגיעי לנוסחה הנכונה". הוא לא היה מרוצה, הקול. מהכיוון ומהכול.
"יודעת מה? את העניין הזה תשאירי לי. אני אדאג לעניין המרצה ואסכם אתה הכול". שוב היא אינה מרוצה. ושוב מציעה את המורה שבי שתבוא לעזרתה.
משום מקום הגיעו המילים, ממשיכות להתנגן באוזניה.
עודך נופלת, לבור שחור ועמקים. מרימה עינייך מתפללת, בוכה לאלוקים. רק אליו את מייחלת, הוא ישמע, והוא יקים.
הפעם לא בקעו הקולות מתוך חמש מאות פיות נלהבים. הפעם הם בקעו מתוך לבה שלה. והבעתה של המנהלת הייתה דווקא מרוצה.
השיר הזה באמת מיוחד, אמרה המנהלת. זו את, הינדה, שהלחנת אותו וגם חיברת את המילים? הינדה רצתה לענות, אבל פיה בגד בה. במקום תשובה עלו מילות השיר, בוקעות מתוך ארבע רוחות הבור השחור:
כי ממך בוראי, הכול,
שלך המילים וממך הקול.
הגיע הזמן שתרגישי כך באמת, הינדה יקרה.
« לפרק הקודם | לפרק הבא »