תקציר: הינדה נופלת למיטה עם וירוס, מחפשים אותה הרבה מבית הספר. ברגעים של חולשה עולות בה מילות השיר, המדברות על עזיבת המושכות מהידיים. באותם רגעים היא מתגברת על עצמה ומסכימה שהמורה שבי תמלא את מקומה.
אורית מתבקשת ע"י שבי להכין שעת ספור.
יואב, בעלה של אורית, מקבל טלפון מציקי, חבר נעוריו. הוא רוצה ממנו דבר מה.
הולך להיות משהו
"אני מקווה שאתה לא הולך להציע לי השקעה בנדל"ן או דברים כאלה" לאט יואב אל תוך הנייד. "כי אכלתי מהתבשיל הזה ופעם אחת יותר מדי הספיקה לי, כדי לא לחזור על הטעות שלי כל החיים".
"לא השקעה בנדל"ן ולא דברים כאלה, מאיפה הרעיונות האלה, חביבי? ממתי אני איש מסחר?" ציקי צחק.
"אם אתה לא איש מסחר, אני כוכב לכת" החזיר לו יואב באותה מטבע. "אני לא יודע מה אתה ולאן הלכת בכל השנים האלה. בכל זאת לא דברנו שנים… כמה שנים בעצם?"
"עשר, אני חושב" ענה ציקי. "מאז שנעלמת לך אל תוך הסמטאות החשוכות של מאה שערים, כבר לא נאה לך להתקשר להתעניין בשלומו של חבר. אפילו בחתונה שלי לא היית. גם כן חבר….".
"לא קבלתי הזמנה" איזה תירוץ טוב, זכה בו מן ההפקר. "ועכשיו ברצינות, מה הביא אותך אלי הבוקר הזה?"
"המוקד הטלפוני" ענה ציקי מהרצליה הרחוקה. "חפשתי בעל מקצוע טוב, והשם שלך, יואב, קפץ לי מול העיניים. לא אגיד לך שלא התגעגעתי". יואב הידק את אחיזתו בנרתיק הטלית והתפילין והגניב הצצה אל השעון. לא נשאר לו זמן רב לארוחת בוקר. החביתה שאורית הכינה כבר בטח מתקררת. ציקי, יש לו את כל הזמן שבעולם. וודאי עובד עצמאי. לך תסביר לו שאתה לא עובד ולא עצמאי, ובכל זאת, כל דקה חשובה לך מאד.
חסר לו לפגוע בציקי.
"מה דעתך לבוא אלי ולראות? אשלם לך יפה" אמר ציקי. כשהשתיקה מצדו של יואב התארכה. "יש לי מפעל טקסטיל מצליח, למקרה שדאגת למצב הפיננסי שלי. תבוא אלי להרצליה, יואב?"
הופה. יואב נעצר סמוך לתיבות הדואר. ציקי רוצה להעסיק אותו בתשלום. וזה כבר עניין אחר. הוא ליטף את מעקה חדר המדרגות, לא שת ליבו לשכבה קלה של חלודה שעוברת לידיו. מחר המועד האחרון שאחרי האחרון לתשלום הגמ"ח של שלוסר, זה שהלווה כדי להחזיר לשוורץ.
"במה מדובר?" שאל, רגל ימין התקדמה כבר אל תוך הבניין.
"תבוא ותראה. שעתיים שלש יהיו לך פנויות בשבילי?" יואב הביט בשעונו, עוד עשר דקות הוא חייב לצאת מהבית, אל הכולל. "עד הערב אני עסוק" ולא מוכן להפסיד ממנו אף לא רגע אחד.
"עד הערב?" ציקי נשף. "מה אתה, יהלומן?" יואב חייך. על ספסלי העץ הנוקשים מאמצים את העיניים ומשייפים זה את זה. ובסוף החודש מקבלים אפילו מלגה. יהלומנים זו אנלוגיה ממש יפה.
"משהו כזה" הוא חייך. "שמונה בערב, זה בסדר?" הוא דילג את המדרגות שתיים – שתיים. אולי יצא אל ציקי מיד אחרי תפילת ערבית. ייקח את המשנה ברורה לדרך. "כלומר, בשמונה בערב אוכל רק לצאת, ייקח לי זמן להגיע להרצליה.
"אתה נשמע בחור עסוק… צא מיד אחרי העסק שלך עם היהלומים. הדלק על חשבוני".
"הדלק…" יואב גיחך. ציקי צקצק. "אל תגיד לי שאין לך רכב!"
"אני כן אומר!" אמר יואב ופתח בחיוך את דלת הבית. מבט בשעון הבהיל אותו. "תסביר לי בערב איך מגיעים אליך" אמר, נפרד לשלום וסגר את הנייד. אורית ישבה לצד השולחן עם ערמה של דפים ועט כסוסה עד השורש.
"זה חבר ישן, הוא מציע לי עבודה לערב, בשכר יפה". הוא ענה לעיניה השואלות. במטבח המתין לו כריך ארוז בניילון נצמד. חטף אותו מהשולחן ורץ אל הדלת. "מתנצל שהתעכבתי. זה חבר ישן שלא יכולתי לפגוע בו. אני לא יכול לאחר לכולל, נדבר בצהריים" נקישות נעליו נעלמו במורד המדרגות.
יואב כל כך מיהר, ושכח שבצהריים היא לא תהיה כאן. יש לה משמרת ערב והיא צריכה גם להשלים שעות עבודה.
עוד שעתיים עליה לצאת, ועד אז, היא חייבת למצוא קצה חוט עבור שבי האלמונית. אורית בהתה בערמת הדפים שמולה. עלו לה רעיונות יפים. יש לה כאן הרצאה שלמה, כמעט. היא מלאה בציטוטים, מחשבות ותובנות שהיא נואמת לעצמה מול המראה מדי פעם.
האשה שבמראה נוהגת להקשיב לה, אבל חבורת בנות עליזה? הן עלולות לקפץ, לתזז כחבורת תיישים וגרוע יותר, לעצום עיניים ולהרדם.
היא חייבת סיפור, שבי אמרה. סיפור מהלב, מהחיים, מתוך הנשמה.היא לא יכולה לנאום על קשיי הכלכלה, ומאיזה צד בדיוק כאבו לה השיניים. שבי ביקשה גם צורת הגשה מעניינת ומקורית, על מה היא מדברת? זילוף קרם שוקולד? קיפול מפיונים?
הופה. היא למדה הרי אוריגמי, בין השאר, בבית ספר לאמנות. היא יכולה להביא איתה כמה חבילות של מפיונים פשוטים, ולהראות לבנות כיצד הם הופכים לפרחים חיים ונושמים, כמעט אי אפשר להבחין בהבדל.
זה יכול להיות סיום חזק לשעת הסיפור שתמסור.
אורית נעמדה להכין צהריים. עוד מעט עליה לצאת ליום עבודה ארוך. יש לה פתיח יפה לשעת סיפור, יש לה תובנות יפות של בין לבין, ויש לה גם סיום מהדהד בניחוח פרחים.
אורית גיחכה. השיש נרעד מעוצמת פטיש השניצל ופרוסת העוף כמעט נטחנה תחת המכה. רק סיפור אין לה, רק.
"המורה שבי" חמרי היצירה איימו ליפול לילדות מהידיים. "איך מדביקים את היהלומים האלה לכד?" שבי התיישבה והדגימה להן, הן הבזיקו לה חיוך של תודה ושבי מיהרה אל כתה ד', הדיסק שם צורמנית חרק צורמנית. חברה שוב את התקע לשקע, הוציאה את הדיסק ונגבה אותו בעזרת מגבון לח, כשהשיר חזר אל מסלולו בשלום וכתה ד' לוותה אותו בתנועות נמרצות, שמעה שוב את שמה.
המורה שבי! היו אלה שלישיית בנות מכתה ח'. איך מסדרים את האפודות האלה, הדבק חם מקרטע, ילדה אחת מכתה ו' קבלה כוויה ביד והיא בוכה, תגידו לה לשטוף אותה בהרבה מים, זרם חזק. חכו אני מגיעה.
יש כאן תחבושת ברנשילד אני כבר חובשת לך. הכאב התקרר? ברוך ה'. תזהרו עם הדבק הזה, הוא מסוכן. אולי רק המורות תשתמשנה בו.
"לא נראה לי שזה יהיה שייך" אמרה מישהי. שבי הרימה את עיניה מאקדח הדבק. הינדה! מאיזו דלת נכנסה לכאן??? אמרו שיש לה וירוס, שזה משהו ארוך. ועכשיו היא כאן במלוא הדרה. היא לא נראית חולה בכלל, מלאה במרץ ובנכונות להסתער על כל העניינים הבוערים.
האקדח נשמט לה מהידיים, מטפטף טפטוף ארוך וחם, ומכוער, על החצאית של שבי.
היא התכופפה להרים אותו, לאט. עיניה נפגשו בעיניים של הינדה, ומצאו בהן משהו בלתי מזוהה.
"א… איך את מרגישה?" הקול של שבי איבד מהגוון שהיה לו, בשעות האחרונות.
"אני בסדר גמור" השיבה הינדה נמרצות. "ואנחנו צריכות לשבת, אני רוצה לשמוע מה היה כאן בהעדרי, מה התקדם, איפה אנחנו עומדים".
"בסדר…" שבי הרגישה חלשה פתאום, וקטנה. "המנהלת אמרה שנמשיך לעבוד בצוות, שהיא מאד בעד עבודה בצוות".
"בסדר" הפעם היה קולה של הינדה חסר גוון. "נמצא לעצמנו איזו פינה, בבית הספר הסואן הזה?"
היא הלכה לאורך המסדרון, אחר מחדרי ההקבצה היה ריק. הינדה צעדה קוממיות ושבי במאסף. גלגלי מוחה נעים במהירות. הימים האחרונים היו עמוסים כאלה, מלאים במעש כמו שהיא אוהבת. היא צריכה לתמצת אותה למשפטים קצרים ולמסור הכל להינדה. הרכזת הרשמית, האחת והיחידה של בית הספר.
הינדה התיישבה, שבי אחריה.
הינדה שלבה את ידיה. משתדלת להדביק חיוך על פניה. "מה התקדם? ספרי לי…"
"היית חסרה מאד" פרגנה לה שבי. "היה קשה להסתדר בלעדייך… אבל בסוף הצלחנו, איכשהו".
"עם 'בעשר אצבעות', דברת?"
"דברתי, בנות כתה ח' הלכו שמה לבחור".
"ככה? שלחת אותן לבדן? המנהלת אישרה?"
"הלכתי איתן" שבי לא הבינה, למה היא כל כך מתנצלת. הרי לא עשתה שום דבר מעבר לסמכויות שהמנהלת נתנה לה. "ויחד בחרנו חומרים וגם קנינו".
הינדה שחקה באבזם של תיקה. "הספקתן הרבה בהעדרי" אמרה, קולה אנמי. "ומה יצא עם המרצה ההיא, שהמנהלת השיגה? יצרתן איתה קשר?" הלוואי שלא. יש גבול ליכולת שלי, או לחוסר היכולת.
"יצרתי קשר" אמרה שבי, הינדה התקוממה בתוכה. המנהלת אמרה שהיא בעצמה תעשה זאת!!! המורה שבי, עם כל הכבוד לה, אינה אמורה לרשת את מקומה בגלל וירוס אחד אומלל.
"היא נשמעה אישה מעניינת מאד" המשיכה שבי, מניין תדע מה מתחולל בלבה של בת שיחה. "היה קצת קשה לשכנע אותה, אבל לבסוף היא הסכימה. היום היא אמורה למסור לי כיוון של שעת סיפור".
"פששש….." הינדה לא מצאה מילה הולמת יותר.
"המשך הקשר איתה, יכול להמשיך דרכך" אמרה שבי בנדיבות לב. "הרי את הרכזת האמתית, אני הייתי רק 'פקקית' למשך יומיים".
"ואני מעדיפה, שדווקא שבי תמשיך להיות איתה בקשר" אמר קול סמכותי מאחוריהן. הינדה נבהלה לגלות את המנהלת מאחוריה. האם היא הקשיבה למילים, ולשתיקות של בין לבין? לא מתאים לה. היא ישרה מכדי לעשות זאת. "עדיף שאת, שבי, תמשיכי את המשימה שהתחלת", חזרה המנהלת. "ועשית אותה, אגב, בצורה נהדרת. פשוט" הינדה סגרה את העט בנקישה והכניסה אותו אל התיק. מי צריך אותו כאן, כשהמנהלת מדברת, ושבי לקחה את כל המושכות לידיים שלה. "יש מספיק עול על הכתפיים של הינדה. אף אחד כאן לא רוצה שהיא תחטוף עוד איזה וירוס… מה שלומך, אגב?" הפנתה מבטה אל הינדה.
"שלומי בסדר גמור, ברוך ה'" השיבה הינדה במבע עגום.
"את מוזמנת להכנס לכתות, לרוות נחת מהמיזם היפה שלך ולהושיט יד. שבי, את תמשיכי לטפל בעניין שעת הסיפור. הטלפון בחדרי לרשותך.
נשמע שהולך להיות משהו, באמת יוצא דופן".
« לפרק הקודם | לפרק הבא »