תקציר:
הינדה חוזרת לעבודה אחרי יומיים של וירוס, ומגלה ששבי מילאה את מקומה בצורה נהדרת. קשה לה עם זה, המנהלת מינתה את שבי לדאוג לשעת הסיפור עד לביצועו.
איציק, חבר ישן של יואב, מתקשר ומבקש ממנו לבוא אליו בערב, לצורך התרשמות מעבודה ששכר בצידה.
הסיפור נרקם
הינדה התהלכה במסדרון בית הספר, הביטה בפעילות הקדחתנית כצופה מן הצד. הכל זמזם ושר ורקד ותסס וזז והזיז מכאן לשם, ומשם לכאן, והסתובב, והסתחרר, וטיפס, בדיוק כמו שהיא אוהבת.
ובכל מקום היא הרגישה בהן, עדינות, לא מורגשות כמעט, ובכל זאת חיות וקיימות ובועטות בה: טביעות האצבעות.
תנועת הסיום לשיר, לדוגמא, שונתה לבלי הכר. מה היה רע בהנפת דגל עצמתית כלפי מעלה? מה פתאום התנועה הכנועה הזו, הרופסת, העדינה יותר מדי? אנשים ניצלו את החופשה הקצרה שלה, כדי לעשות ביצירותיה כבתוך שלהם.
הכי מרגיז, שאין לה על מי לכעוס.
את מי תאשים, את הוירוס שידע מתי ליפול עליה, ששיתק אותה לגמרי אל המיטה, עד כדי כך שאפילו לטלפונים לא יכלה לגשת? הרי אין לו דעה משל עצמו.
ארגז קרטון נדחף מאחוריה. היא נכנסה לכתה ז', אל תוך קלחת של חוטי מתכת מלופפים וידיים היוצרות ממנו שרשרת אחת ענקית. המורה חסיה וארגז הקרטון נכנסו אחריה. "טוב שבאת, הינדה" אמרה, הינדה נדחפה פנימה, מחייכת חיוך עלוב. "צריך לצבוע את השרשראות האלה בזהב, ובצבעים מטאליים נוספים" המשיכה חסיה להתייעץ איתה כאילו כלום. "ספריי צבע יתפוס כאן, לדעתך?"
"לכאורה כן, למה לא? אבל, אולי יש כזה שמיועד למתכת" החיוניות חזרה לה לקול והינדה הלכה לחפש ספריי זהב בארון החמרים. מעניין מי חשב על הרעיון הזה של השרשרת, ואיך יהיה הביצוע. לא נעים לה לשאול, כאילו היא אורחת בכל העסק הזה… אבל הרעיון כפי שנראה עכשיו, היא חייבת להודות שהוא נראה מקורי.
ספריי זהוב לא נמצא בארון החומרים, והינדה, ביעילותה המפורסמת הצליחה להזמין ספריי חדש במחיר מוזל ואף לקבל אותו במשלוח ישיר תוך מחצית השעה.
בכתה ו' הלכו והתגבשו בובות תיאטרון ועלילה רבת עצמה ומתח קרמה עור וגידים. גם שם הינדה הושיטה ידיים יעילות היכן שנדרשה, ובכל אותה עת המשיך לפעפע בתוכה כעס קטן, אלגנטי, נוגע ולא נוגע.
כעס על טביעות האצבעות. כעס על עצמה ועל כמה צדדים בלתי נעימים באופי, איתם היא הולכת ונפגשת. מפגש לא נעים בכלל.
"את שקועה בהגיגים היום, הינדה" חסיה שלחה בה מבט מתעניין. "או שאולי את מלחינה לנו שיר נוסף?".
"אולי" ענתה הינדה תשובה לא מחייבת. ואיך אייצר שיר חדש, אם את מילות השיר הקודם, מלאות התוכן הכוח והעצומה, טרם ספגתי אל תוכי?
כל כך יפה את יודעת לנאום, את הפסוק "וידעת… והשבות אל לבבך". מתי תשיבי את השירים כולם, על האמונה ועל התלות, על הכנעה וענווה, אל לבבך שלך?
הורידה את משקפיה כדי לנגב אותן, אולי כך תפסקנה להפריע לה טביעות האצבעות.
בשמונה וחמש דקות צלצל הנייד של יואב. ראשו ורובו שקועים עדיין בסוגיה האחרונה. הוא נישק לגמרא ונפרד ממנו בצער. אולי אורית, אחרי יום ארוך של עבודה, זקוקה לעזרתו בבית?
לקח לו זמן לזהות את קולו של איציק, ולהזכר בשיחה ההיא, הרחוקה של הבוקר. עייף היה, ורעב. אבל איציק דיבר משהו על משכורת טובה, ולא רצה לפרט דרך הטלפון. ביקש שיבוא אליו להרצליה, מה הוא יכול להפסיד.
לבסוף הבטיח לשלוח לו נהג שיאסוף אותו עם רכב. יסיע אותו היישר מבית המדרש אל טירתו בהרצליה.
הרכב היה ממוזג ונעים. "הנה כיביתי את הרדיו במיוחד לכבודך, כבוד הרב" הנהג, שהכתיר אותו לרב החל מתחילת הנסיעה, שם לב למצב רוחו המנומנם של יואב ופטפוטיו דעכו.
הנסיעה עברה עליו בחצי נמנום מפוהק. הרכב גלש אל שביל סלול בין מרחבי דשא. דלת החניה נפתחה באלגנטיות והרכב גלש פנימה. איציק כבר המתין לו בחצר. במשך דקה ארוכה הם בחנו זה את זה.
איציק התבגר, מי היה מאמין. בין עיניו השובבות התהוו קמטוטים, קלות הדעת הלכה לה ואיננה. בשנים שהם לא ראו זה את זה, איציק הספיק לראות דבר או שניים בחיים.
"פששש…. אתה נראה כמו רב אמתי!" יואב עבר גם הוא סקירה מדוקדקת. "אבל אמתי אמתי כזה, ספוג ואותנטי… האמת שמתאים לך. אז מה, אשתך נהייתה רבנית?"
"עוד רב אחד כמוני ואבדנו…" יואב סידר את המגבעת שלו וצחק. "חוץ מזה, אנחנו מאד משתדלים לא לריב עם אף אחד. עכשיו איציק, במחילה. אני קצת עייף אחרי יום שלם ב… במלטשת היהלומים שלי. תואיל להסביר לי במה העניין?"
"כן כן" איציק נלחץ. החל לזוז פנימה לכיוון גזוזסטרת החצר. יואב הביט סביבו. שילוב חסר טעם של סגנון מערבי מודרני ונגיעה כפרית. אם הוא היה שואל אותו, היה אומר לו תחליט מה הטעם שלך, מה הכיוון, ולפי זה תעצב את החצר הזו. אי אפשר לרקוד בכל החתונות בו זמנית.
אבל איציק לא שאל אותו. בעצם הוא כן שאל משהו.
"תשב ראביי. מה תתכבד?" יואב משך בכתפיו. סוגיה רגישה. איציק נעלם הביתה וחזר עם כוסות חד פעמיים, כוס קולה וקופסא סגורה של רוגלך, ממאפיה מוכרת.
יואב בדק במבוכה את תגיות ההכשר ונשם לרווחה. בירך בכוונה ולגם מהכוס משקה מתוק ותוסס, שהזכיר את איציק של פעם.
"אתה רואה את הגן הענקי הזה?" איציק ניגש ישר לעניין. בטח רואה, יואב הנהן. איך אפשר לא לראות את שילוב הטעמים המוזר הזה. "בעוד שבוע, אנחנו חוגגים כאן יומולדת לנר שלנו".
"נר?" יואב התבלבל בתחילה. מי חוגג ימי הולדת לנרות.
"נר. הבן שלנו, היחיד". יואב הביט בו כפי שמביט נר בירח. לכן קראת לי! לכן שלחת נהג עד אלי… אז אני עומד להיות התכנית שלך ביום ההולדת? לא, תודה.
"הוא בן עשר", המשיך איציק. "והוא משותק בשתי הרגליים" וילון אפור כיסה את עיניו, הקמטוט ההוא על המצח העמיק. יואב הבין כבר למה.
"תכננו לו מסיבה ענקית, כאן בחצר. יש המון מוזמנים. יש צוות שיקומי גדול, ואנשי חסד – דתיים כמוך, שעוזרים לנו לאורך הדרך. חשוב לנו לעשות את המסיבה דווקא כאן, ולכן קראתי לך".
"הום?" יואב המהם לתוך הזקן שלו, איציק שלף אותו בשעת ליל תמימה, להרפתקה לא ברורה בכלל. בכל רגע נתון הוא יכול לעשות אחורה פנה.
"זהו שהחצר מוזנחת למדי, ובשביל זה בדיוק אתה כאן!" סיים איציק בתרועת נצחון.
"שמעתי עליך המלצות רבות וגדולות. תתכנן לי בבקשה גן חדש, תזמין לי במשתלה צמחים חדשים, תפעיל צוות של גננים. אני רוצה גדר חיה משולבת פרחים מרהיבי עין, ותאורת חצר צבעונית. אשלם לך בעין יפה".
יואב קם מכורסת הנצרים, פניו אל השער. "אני מצטער… לא אוכל לקבל את ההצעה שלך". איציק בחן אותו מכף רגל ועד מגבעת: "אז אתה כן עובד במלטשת היהלומים? חשבתי שעבדת עלי".
"לא עבדתי עליך… אני עובד אלוקים, השנה היא שנת שמיטה, אם שמעת על זה".
"שמעתי משהו…" איציק כרסם רוגלה. "אמרתי לך שיש לנר מתנדבים דתיים. הם שומרים את הקליפות שלהם בשקית עד שהן מצחינות… לא הבנתי את הקטע. אבל ברצינות, אל תתחיל איתי. אני מציע לך אלפים שמונים אלף ₪ במזומן, עם מקדמה שעוברת לחשבון הבנק שלך ברגעים אלו". יואב עדיין שתק, איציק המשיך לדבר. "יודע מה? אתן לך מאה אלף. גן האירועים שלך שווה לי את זה". יואב נרעד לשמע הסכומים, שנפלטים מפיו של איציק כאילו היו שקלים בודדים. "מלבד ההכנסה שלך" המשיך איציק, "זה יהיה גם חסד עצום לנר, אתה יודע כמה אור זה יוסיף לחיים שלו בכלל, ולמסיבת יום ההולדת בפרט. חשוב לו שזה יהיה בחצר הפרטית שלנו ולא בשום אולם שמחות. לפחות נשווה לחצר שלנו מראה של גן אירועים".
פניו של יואב התעוותו. מאה אלף ₪ במזומן… יהיה לו מה לעשות איתם. הם פיתוי גדול, אבל שום סכום לא יהיה לו גדול מדי. "לא אוכל לקחת את הפרויקט הזה. איציק. ואתה מבין שזה לא משום שאני לא מעריך אותך, ואת הנר שלך, שאם הוא דומה לאבא שלו, הוא וודאי מיוחד מאד".
"הוא מיוחד, באמת" אמר איציק. "אבל מה עוזר לי שאתה אומר את זה? אני צריך את הידיים שלך, חבר. את התכנון שלך, את צוות הפועלים שלך. אני יכול לשלם בעין טובה. יש לך בית עם ילדים, מחתן עוד מעט, ככה הלשינו עליך. זה נכון?"
"אכן. עוד חודש הבכורה מתחתנת. אשלח לך הזמנה, בעזרת ה'. אבל את ההצעה שלך לא אוכל לקבל גם… גם אם תציע לי מליון דולר!".
"ההכרזה שלך דרמטית ממש" הציניות הישנה והמוכרת, דברה מתוך גרונו של איציק.
יואב חזר להתיישב בתוך הכורסא הכפרית. "אתה יודע מה זה שמיטה?"
איציק הנהן. "יודע משהו… אבל זה קשור לשדות, למושבים ולכל מיני עובדי חקלאות! אל תגיד לי שזה מתקשר גם לגינות פרטיות תמימות כשלי".
"זו התורה שאומרת את זה. השדות החקלאיים שובתים, וגם כלי העבודה שלי שובתים, כמובן!"
"פשששש" איציק בדק מחדש את בן שיחו. "ואתה מוכן בשביל זה להפסיד אלפים סכום כזה בבום אחד? ומה עם חסד? ואיך תשמח את נר שלי, אם לא תעצב לו גן אירועים?"
"אני צריך לחשוב" יואב ניגש אל השער ופתח אותו באיטיות. איציק ליווה אותו אל תחנת האוטובוסים. "אולי… אולי אתה זקוק למתנדב, לפעמים?"
איציק הניף את ידיו בביטול. "את ההתנדבות שלך אני לא צריך. יש לי מספיק, ואתה נשמע לי עסוק מדי, ראביי. אז לא תעצב לי גן אירועים? אתה יכול עוד להתחרט. הכסף זמין לך. אוכל להעביר לך את כל הסכום עוד הערב, לא רק מקדמה".
"אין סיכוי" זיק נחוש עמד בעיניו של יואב. הוא נפנף לו לשלום מחלון האוטובוס בחיוך רציני. הוציא את הנייד וגילה בו עשר שיחות שלא נענו. אורית.
יתקשר אליה ברגעים אלו, ויספר לה שתפילתה נענתה.
הסיפור הזה וודאי יספק את המורה ההיא, שביקשה שעת סיפור.
« לפרק הקודם | לפרק הבא »