תקציר:
הינדה שבה לבית הספר אחרי יומיים של וירוס קשה. היא מגלה שהמורה שבי הסתדרה נהדר במילוי המקום, ודברים רבים התקדמו בהעדרה. קשה לה עם זה. המנהלת החליטה ששבי היא זו שתדאג לשעת הסיפור.
יואב מוזמן לביתו של איציק, חבר ילדות. איציק מבקש ממנו עבודת גננות, יואב מסרב נחרצות בהיותו שומר שמיטה. הוא נפרד מאיציק, על האוטובוס חושב, שזה יכול להיות סיפור מוצלח לשעת הסיפור של אורית.
הסיפור רק התחיל
אורית ענתה לטלפון מיד. הסתבר שחיפשה אותו וגם דאגה, וכי הוא שכח ליידע אותה בדבר הפגישה המוזרה עם איציק. "באמת לא בסדר מצידי" אמר יואב, הדבר הזה לא קורה לו אף פעם. "החבר ההוא כל כך תפס אותי, הייתי כל כך סקרן לדעת מה מצפה לי, שלא נותרה לי פיסת מוח פנויה". אחר רגע של שקט הוא בישר לה, שיש לו עבורה סיפור.
היא רצה להביא את דף הדפדפת המקושקש ואת העט הכסוס עד העצם. ציוד שהולך איתה לכל מקום, בימים האחרונים. "ספר, אני רושמת" אמרה, ולעצמה הזכירה, לא לפתח צפיות גדולות מדי. נשמע שקרה ליואב משהו יוצא דופן, אבל עדיין לא בטוח שכל אפיזודה יכולה להכנס תחת הקטגוריה של סיפור חי, מקורי, משהו שאפשר לספר בצורה מרתקת, כמו ששבי ביקשה. "אני שומעת" אמרה. אבל יואב לא יכול היה להשמיע.
"חכי, יש לי שיחה ממתינה. מספר לא מזוהה, שלא מפסיק לטרטר לי. אולי משהו דחוף? אחזור אלייך מאוחר יותר". אורית סגרה את השפופרת, מביטה בייאוש בערימת הדפים. היום שוב התקשרה אליה שבי, שאלה אם התקדם משהו ואורית, כל כך רצתה לבשר על סיפור שישנו. פתאום בער בה משהו בפנים והיא כל כך רצתה לדבר! לשתף את הבנות היהודיות האלה, בתחושות העדינות שלה. ברגשות, בקשיים, באמונה החזקה מכל.
"יש לי הרצאה בנויה לתפארת" אמרה לשבי בחצי חיוך אירוני. "יש לי התחלה נהדרת, סיום מחורז ואפילו פעילות יפה לאחרי הסיום, אם יתאים לכם. הבעיה היא", קולה של אורית נחלש בהדרגה. "הבעיה היא שרק סיפור אין לי, בינתיים".
שבי הסכימה להמתין עוד יום אחד, ואורית המשיכה לכסוס את העט בכל עת מצוא, ולחפש סיפורים בזכוכית מגדלת. חיפשה בבית, בהכנות לחתונה, בשיחות שלה עם השכנה, במשחקי הילדים, בהמחאה של אמא, בכאבי השיניים שנרגעו בינתיים, במשחקי הילדים ובשיחתם, בכלים שהתנשאו בכיור ושוב נשטפו, כדי להתלכלך למחר, בערמות הכביסה שקופלו בקפידה, בנוף הירושלמי שנשקף מהחלון, בשקיעה ובזריחה שהשתקפה בהם, בעוברים ושבים, בקקטוס הקוצני שבמרפסת, בשרה לאה שבאה לדפוק שוב על דלתה של הינדה, בניחוחות ששוב עלו מהבית ההוא (עוד חגיגת שבע ברכות?) בשיחות שלה עם עליזה המחותנת, בפמוטי הסילברפילד ובתכשיטי הגולדפילד.
החיים שלה מלאים בכל כך הרבה צבעים, מרקמים, ריחות וטעמים. במה תבחר? איך תאסוף את הכל תו לתו ותחבר מהם סיפור?
עכשיו יואב דבר על משהו, אמר שיש לו סיפור יפה כמו שהיא חפשה. ובטרם התחיל לספר אותו נקטעה השיחה.
תמתין אפוא. וכי יש לה ברירה?
יואב ענה למצלצל האלמוני. הרגשה עמומה סיפרה לו, שהסיפור הזה רק התחיל.
קול סמכותי עבה בירך אותו לשלום והתעניין בשלומו. הקול דגדג לו את קצה הזכרון. דמות מטושטשת מהעבר הרחוק, וגם מהעבר הרחוק קצת פחות. דמות שהזכירה ימים כואבים, ושמחה שצמחה מתוך הקושי.
הזר לא נתן לו להתענות בספק זמן רב. "מדבר מיקי, החבר שלך מהתיכון. זוכר אותי?".
"איציק? זה שוב אתה?" יואב התבלבל. אין לו כוח לתרגילים האלה, עבר את הגיל מזמן.
"אני מיקי, לא איציק!" הדגיש זה שמעבר לקו. והזכרון במוחו של יואב התבהר בבת אחת. "מיקי… השוטר!" כאב עמום חתך בצלעותיו. התמונה ההיא, הכואבת, עלתה בחדות מול עיניו. נרות חנוכה מהבהבים באצילות, ניחוח עוגיות וניל וקול מתוק של לימוד, נקטע בבת אחת. הגמרא שלו נשארת בלי שולחן. איש אחד מגודל, במדי שוטר מצוחצחים, עומד בצד, מביט באנשי ההוצאה לפועל ועיניו לחות. מי אמר שלשוטר במדים הרגש הלך לישון?
קשה לי, אמר לו אז מיקי. לא יכול לראות את זה, חבר. אבל העבודה שלי לא משאירה לי ברירות. וככה קילפו לו את הבית היפה באשקלון מארון הקיר, מנברשות הקריסטל, ומכלי הכסף, והחבר שלו עמד בצד והסתכל.
בסוף קילפו את כל המשפחה החוצה, בעדינות.
ה' נתן וה' לקח, הוא אמר אז בגבורת נפש. נעמוד בנסיון הזה, ובירושלים יהיה טוב.
"אז מה שלומך?" התעניין מיקי. "הבנתי שעברתם לירושלים…"
"הבנת נכון" השיב יואב. "גרים בירושלים עיר הקודש. דירה שכירות קטנה, אבל לא מתלוננים, מודים על מה שיש.
מה פתאום אתה ואיציק מתעניינים בשלומי ביום אחד?" אם זו קנוניה, שירדו ממנו ומהר. "גם איציק חיפש אותך היום?" מיקי תמה. "אין זה כי אם, צרוף מקרים מעניין… אין לי שום קשר עם איציק, בעשור האחרון".
"תכלס, מה רצית?" יואב שאל בבוטות לא אופיינית. כשעייפים ומעורבבים, מותר לשכוח את גינוני הנימוס. גם אם זה שמעבר לקו הוא שוטר נכבד במדים.
"גם אני גר היום בירושלים, הצטברו לי בבית כל מיני עבודות, חפשתי מישהו עם ידי זהב, ולא מצאתי אף אחד פנוי. פתאום, לא יודע מאיפה, עלתה הדמות שלך מול העיניים שלי. מה אתה אומר? אני מוכן לשלם ביד נדיבה".
יואב הקשיח את כל גופו. דרוך לקרב. "אין סיכוי, חבר. עם כל הכבוד לסמכות שלך ולמדים. אתה יכול גם לבוא ולאסור אותי".
"וזאת למה?" מיקי רצה להבין.
"איציק הציע לי חמש אלף ₪, וסירבתי לו. עכשיו אתה מוזמן להציע עשרת אלפים כיכר כסף, ואסרב גם לך בצער".
"מה קרה לך", מיקי הרים גבה עבותה. "הכרתי אותך כבחור קצת יותר נחמד" 'החמיא' לידידו מנוער. "אתה מדבר כאילו רציתי ל…. גנוב ממך משהו. לפנות לך את הבית החדש".
"אין כל כך מה לפנות מהבית החדש, גם לא ל גנוב", יואב חייך חיוך מר.
"ולא תרצה להרוויח חמשת אלפים, תוך יום יומיים?" נשגב מבינתי להבין אותך, יואב.
"אין לי כוח להלחם" יואב נאנח, והשעין ראשו על משען הכסא. אורות הלילה נסעו מהחלון, האוטובוס עצר ברמזור. איש אחד ירוק הציג את רגלו, כאילו רוצה לזנק מתוך ריבוע הרמזור. לא יעזור לך, אמר לו יואב באלם קול. כמה שתהבהב אתנסה להערים עלי, תמיד אדע שאתה רק אשליה. אוסף של נורות קטנות, מציצות מזגוגית ירוקה. אשליה.
גם אתה מיקי, גם אתה איציק, שני חברים שכוחים שנזכרו בי בבת אחת, שניערו את אבק השנים ורוצים להעסיק אותי בעבודה אהובה, שאיני יכול לקבל עלי.
זה הכל אשליה. אורות מנצנצים שמישהו מקרין עלי מלמעלה. במילים אחרות, אפשר לקרוא לזה נסיון.
הרי הכל ממנו יתברך: הברז הראשי של הפרנסה, והכסף, והכוח, והשמחה וגם העצב. וחשבונות הבנק כולם.
"להלחם?" מיקי לא הבין. "תסביר לי, יקירי, מה יש לך להלחם נגד שפכטל וצבע ודבק סיליקון…"
תורו של יואב היה לדרוש הסבר. "שפכטל? צבע? דבק סיליקון? דבר בעברית. לא רצית עבודות גינון?"
"לא עבודות גינון…" מיקי גיחך. "מאיפה יש לי גינה? אף פעם לא סבלתי גינה יותר מדי, הבוץ והחרקים… תמיד העדפתי חצר מרוצפת. ומלבד זאת, אני גר בקומה רביעית… לא כל כך מקובל לבנות שם גינות" המולה פתאומית מלאה את הרקע. "אז תגיד לי אם תרצה לבוא, מתישהו. תסקור את הבית, תראה אם מתאים לך. לא דברים רציניים. יש לי דלת אחת מקרטעת, כמה פלורוסנטים חורקים, מרפסת שזקוקה קצת לטיח ובית גדול שזקוק לצביעה" המולת הרקע התגברה. "אם תעשה עבודה טובה, אשלם לך חמש אלף ₪ במזומן, עם מקדמה".
"מה?" יואב בהה באיש ההוא ברמזור, מזמן פינה את מקומו לרעהו האדום. עוד מעט מיקי יספר גם הוא, על מסיבת יום הולדת שהם רוצים לערוך בבית. או לחילופין, על אירוח אח"מים בין קירות ביתו. איזה ערב! "יש סיבה מיוחדת, לשיפוץ הזה באמצע יום בהיר?"
"סיבה מיוחדת" אמר מיקי וחייך. "רענון הבית לקראת האביב. אם הסיבה הזו מספקת אותך. בכל אופן, אני מחכה לתשובתך". היה כבר קשה לשמוע את מיקי. "אני מנתק, הזמינו אותי לאבטח אירוע". הוא סיים. קולו נבלע בקול המון.
הופה. יואב בדק את הטלפון הנייד כאילו היה עב"ם. חמש אלף ₪! זה הסכום שאיציק הציע לו. זה הזוי מכדי להיות אמתי.
עבודות תחזוקה… תמיד אהב. למה לא, בעצם? הן לא חייבות לבוא על חשבון שעות הכולל. זו יכולה להיות השלמת הכנסה נהדרת. יהיה להם מה לעשות עם חמש אלף.
מיקי יקרא לזה צירוף מקרים מעניין,
איציק יגיד שזו השתלשלות חביבה,
והוא יואב, יקרא לזה השגחה פרטית.
שבי האזינה לסיפור עד תומו. "לכזה דבר התכוונתי!" אמרה לאורית, מרוצה למדי. "אשאל את המנהלת ואחזיר לך תשובה סופית, אולם לפי ההכרות שלי איתה, היא תאהב את הסיפור, מאד".
אורית חייכה בסיפוק. על שולחן הסלון הלכה והתמלאה האדנית. הייתה שם כלנית סמוקה ומחייכת, רקפת שלחה אליה חיוך סגול, וצפור גן עדן צחקה צחוק כתום. מרגע לרגע הפכה האדנית למלאה יותר, מרשימה ופורחת.
התרחקה אל קצה הסלון, סמוך למפתן הדלת. מרחוק נראים הפרחים אמתיים לחלוטין. רק להתקרב ולהריח אותם. רק ממבט קרוב, אפשר להבחין שאלו פרחי אוריגמי.
היא צריכה להראות את האדנית הזו לשבי, עוד לפני שתציע לה את הרעיון, להפעיל את הבנות בקיפולים.
תמונה אחת שווה מאלף מילים, ואדנית אחת מאלף דיבורים.
« לפרק הקודם | לפרק הבא »