תקציר:
אורית מחפשת רעיון לשעות סיפור שהבטיחה למורה שבי. יואב מספר לה על ההתרחשות עם חברו איציק בהרצליה, ועל העבודה המשתלמת שסירב לקבל מפני מצוות השמיטה. בדרך חזור מהרצליה, מתקשר חבר נוסף של יואב, מתברר שזהו מיקי, השוטר שהיה אצלם באשקלון בעת פינוי הדירה. מיקי מזמין את יואב לעבודת תחזוקה אצלו בבית, תמורת עשרת אלפים ₪.
ואת כל כך קטנה
יואב כמעט התקפל, תחת טפיחת הידידות שמיקי העניק לו. "עשית עבודה טובה" החמיא לו. "ידי הזהב שלך נשארו אותו דבר, חבר, גם אחרי שעברת לצד השחור של המפה. אני חושב שהן השתבחו עם השנים, אפילו". "תודה, ברוך ה'" יואב חייך בעייפות.
"תתיישב איתי על כוס קפה?" הציע מיקי. יואב סירב בנימוס למרות שהכל "כשר בד"ץ, תראה את החותמת". כוס מים צלולים הספיקה לו. הוא אינו יכול לשבת סתם כך ולפטפט עם חבר נעורים. מספיק זמן בזבז על העבודה הזאת. טוב, לא ממש בזבז. הרי השתדלות לפרנסת הבית, כבודה במקומה מונח. אבל עכשיו הוא רוצה ללכת.
מיקי סקר שוב את הבית. "הקירות צבועים חלק, בדיוק כמו שאני אוהב. עשית את כל הפינישים בלי להשאיר חורים, ובכל זאת שום דבר לא טפטף על הרצפה. וכל התיקונים… הבית נראה חדש, באמת!". מיקי תחב בידי רעהו מעטפה. "תספור, תספור את הכסף".
"אני סומך עליך" אמר יואב ופנה אל הדלת. שיעור הערב שלו מתחיל עוד מעט. העצמות העייפות שלו מתגעגעות אל הסטנדר, כמה אפשר להשאיר כך, את הנשמה שלו צמאה. "תספור" מיקי התחנן. "לא ייקח לך הרבה זמן". יואב פסע אל הדלת. המעטפה בידיו, חתומה. "יודע מה? אקפיץ אותך בניידת הביתה, ותספור בדרך". חיוך האיר את פניו של יואב. להקפצה בניידת הוא אינו מתנגד בכלל. כך יש סיכוי שיגיע אל שיעור התורה בזמן. הם נכנסו פנימה. "שב בנוח" המליץ לו מיקי. "אין סיכוי" אמר יואב וצחק. "פעם ראשונה בחיים שלי, שאני רואה ניידת משטרה מבפנים… מי ערב לי שאתה לא לוקח אותי למגרש הרוסים?"
מיקי צחק. שוב טפח טפיחה המאיימת לשבר כתפיו של אדם. "אתה דתי לעניין. נו, תספור כבר את הכסף".
מיקי הוציא את המעטפה ומלמל, "אני סומך עליך, אמרתי כבר… אלף, אלפיים, עשרת אלפים כיכר כסף! יפה! האמת, שאיציק הציע לי כפול עשר… הכסף שלך הוא כמו מעשרות, מתוך המשכורת שאיציק רצה לשלם לי, תמורת תכנון גן אירועים לחצר ביתו".
מיקי ניסה לתמרן בסמטה צרה, גדושה ביהודים שהזכירו לו פינגווינים. שחור לבן. שחור ולבן. "תגיד לי עוד פעם, למה סירבת לעבודה של איציק?" ביקש מיקי. לא שלא זכר את הנאום של יואב. אבל רצה לשמוע אותו שוב, בטרם ייפרדו הדרכים.
הם ילחצו ידיים לאות פרידה. "תודה על העבודה" יאמר מיקי.
"תודה על הכסף. שילמת מעל ומעבר, באמת" יאמר יואב שוב וישפיל את עיניו.
"איציק הבטיח לך פי עשר, ובכל זאת לא רצית לעבוד אצלו" יזכיר לו מיקי.
"עדיפים לי עשרת האלפים שלך, ממאה אלף אצל איציק" יאמר יואב. "כי אחרי ככלות הכל, ולפני כל העבודות שלי, אני עובד אצלו". הוא ירים את ידיו כלפי מעלה, ואת עיניו. והם ייפרדו לשלום.
מיקי יחזור אל הניידת שלו. יואב יכנס אל בית המדרש, להרוות את נפשו הצמאה.
אולם בית הספר התמלא בנשות הקהילה. הינדה, עסוקה באלפיים שמונה מאות עניינים טכניים בוערים, שעל אף רצונה הטוב נשארו לרגע האחרון, הבזיקה פה ושם מבטים אל המורה שבי. שבי שנותנת הוראות לשאר המורות, שבי שמחלקת כרטיסים וגובה כספים, שבי שמחייכת אל כל הנכנסות בשער האולם, שמכוונת אשה כבודה למצוא לעצמה כסא, "בצד ימין, יש לך אפילו שניים", שבודקת את תקינותם של הרמקולים והאורות, המזגנים והאיפול הכבד, שהוטל על החלונות. שבי שמקשיבה לתלונות של תלמידות ונותנת הוראות, שמשכנעת נמרצות. שבי שמוזגת שתייה לבנות עייפות, וגם לה, להינדה, מגישה כוס מיץ קר, ומזמינה ממנה בעל כורחה חיוך של הכרת תודה.
שבי שמסתובבת סמוקה ופעלתנית, כאילו הייתה כלת האירוע, או לפחות המחותנת הראשית.
שבי, שבי, שבי.
היא באמת נהדרת, המורה שבי. המנהלת עשתה בחירה טובה, אפשר לומר. לו הייתה הינדה צריכה להסתדר בלעדיה, היה לה הרבה יותר קשה. הייתה נמצאת בו זמנית בארבע קצוות האולם, מתרוצצת בכל רגע אל פינה אחרת. בלעדי שבי, הכל היה קשה יותר, אבל לא בלתי אפשרי.
כי לא אשה כהינדה תיבהל מקושי. כי הינדה מנוסה בפרויקטים בלתי אפשריים. תחושת הקריעה מענגת אותה.
הסיטה את עיניה מהדלת וריכזה אותן מולה, אל הבמה. בן אדם לא יכול להיות בשני מקומות בו זמנית, לא במחשבה, וודאי לא פיזית. עכשיו המקום שלך לא שם, אלא כאן, מול הבמה ההולכת ומתמלאת. מאות בנות תולות את עיניהן בתנועות ידייך המכוונות. את חייבת להיות מרוכזת, ויש לך את כל הסיבות למלא את ליבך בסיפוק.
האולם החשיך רכות, צלילים ענוגים בקעו מהרמקולים.
שורות נערות זרמו על הבמה, עטויות תלבושת אחידה. שורות הבנות נעו במעגלים, ואחר יצרו צורה סימטרית של עלי כותרת. פרח ססגוני וחי, הלך והתהווה באומנות מול עיני הצופות.
תנועות הידיים נעו אל על בקצב. סיבוב ימינה, הטיה שמאלה, והבנות התקפלו פנימה, כרוצות להעלים את עלי כותרתן מול המרחב האינסופי. מן הטייפ נישאה המנגינה שהינדה הלחינה. מנגינה שמקפלת בתוכה ים של תחינה, גלים של רגש ונחשול חם של עוצמה יהודית.
מזווית עיניה הבחינה הינדה במנהלת, יושבת בשורה הראשונה, ידיה שלובות בקשב, וקורת רוח שפוכה על פניה. כמו בכל פעם שהיא שומעת את השיר הזה. "רק אשה בעלת עושר נפשי, יכולה ליצור יצירה כזו" החמיאה לה המנהלת לא פעם. אם המנהלת הייתה יודעת, כמה קשה היא עמלה, בכל יום מחדש, כדי להחדיר את המילים האלה, אל שכבה קצת יותר עמוקה בנפש… מי כמוה יודעת כי מילים יפות ומנגינה מרגשת, הן תוצר של כשרונות. מתנה שבן אדם נולד איתה. מי כמוה יודעת, עד כמה הכל יושב לה במעטפת חיצונית. מאד חיצונית.
ווירוס שנחת עליה במפתיע העניק לה רגעים נדירים של חולשה, רגעים שהצליחו לסדוק סדק קטן במעטפת. להחדיר את המילים טיפ טיפה פנימה.
אבל הוירוס עבר כלעומת שבא, ברוך ה'. רעננה ומחוזקת שבה הינדה אל הזירה.
ושוב היא כאן, בתוך הלב. מועקה גדולה, צורתה כפרח קקטוס, והיא שולחת זרועות קוצניים אל כל כולה.
עד מתי תמשיך המועקה הזאת לשבת בתוכה? אולי כשהיריד הזה יעבור, תעבור לה גם התחושה הקשה הזאת. אולי, הלוואי, כשהיא תדע כבר סוף סוף את הסוד המסתורי, ששבי והמנהלת שומרות בכספת. הסוד שהותיר אותה מחוץ לתמונה: סודה של שעת הסיפור.
"כי השלווה נמצאת בתוכך, אם תחרשי את אדמתך, תזרעי בה זרעי אמונה, תדעי שהכל ממנו, ואת כל כך קטנה". המילים, והמנגינה, מלאו את חלל האולם עד אפס מקום. הינדה הרגישה קטנה מאד, קטנה ומיניאטורית מול הסקרנות הגדולה, שהלכה והשתלטה עליה עד שלא הותירה לה מקום לנשום, כמעט. מי זו שתבוא, ותמסור את שעת הסיפור? מי זו שהצליחה להצית את הזיק הזה, המסתורי, בעיני המנהלת והמורה שבי.
לו היה הסוד הזה בלעדי למנהלת, היה לה קל יותר.
לא הרבה זמן של מתח נשאר לך, הינדה יקרה. המקהלה הולכת אל סיומה, ושעת הסיפור, אל התחלתה. נשמי עוד נשימה אחת עמוקה, עוד מעט הכל מאחורייך.
הבנות הסתדרו לשורות ישרות, נעות כמו שיבולים ברוח. "וזכרת את ה', כי הוא הנותן לך כוח" עלו מילות הפסוק מפרשת עקב, מתוך השורות הסדורות. "כח לעשות חיל" הדהדו המילים. הינדה חשה שהן מכוונות אליה. מדברות אליה, תובעות.
המקהלה הסתיימה, המילים המשיכו להדהד. גוש הסקרנות גדל בלבה של הינדה וקיבל מימדים של מפלצת. היא סובבה אוטומטית את ראשה לכיוון הדלת. שבי והמנהלת, קבלו שם את פניה של אורחת אחת, והותירו אותה מוסתרת מעיניה.
קומי לקבל את האורחת! פקדה הינדה אל הינדה. דברי איתה! ספרי לה שאת זו שעומדת מאחורי הרעיון הזה, שהרמת את היריד כולו מהחל עד כלה. ספרי לה על תרומתה הגדולה, למטרת צדקה וחסד.
קבלי את פניה. ערכי עימה היכרות. ברכי אותה על בואה בצל קורתנו.
המנהלת ושבי זזו הצידה, מפנות מקום לאורחת החשובה. הינדה סומרה למקומה.
אורית!!!!
השכנה שלה, הפשוטה, שכל כך קשה לה לבשל ארוחת צהריים, ומי יודע מה הרקע שלה, מתקדמת פנימה אל הבמה. מה לשעת הסיפור, ולשכנה שלה חסרת היומרות? ברגע הראשון ישבה הינדה, דבוקה לכסאה, הלומה ומשותקת. למשנהו נתרה ממקומה ואצה אל צידי האולם, שם התקדמה אורית לכיוון הבמה. היא חייבת לעצור אותה, היא חייבת לומר לה שלום. היא חייבת לשאול אותה, מה פשר הבדיחה הזאת.
אורית הלכה בפסיעות רחבות, מבטה ממוקד קדימה. רק כאשר הינדה נגעה קלות בכתפה, היא הבחינה בה. צל מבוהל עבר בעיניה.
"מה את עושה כאן?" שאלה אורית. אותה שאלה בדיוק, יצאה מפיה של הינדה בתזמון מושלם.
"אני רכזת הפעילות בבית הספר הזה" אמרה הינדה בנימה מתנצלת. "שבי הייתה ממלאת מקום שלי, כשנתקפתי בוירוס".
"אה…." אורית השפילה את מבטה. "לא ידעתי שאת עובדת בבית הספר הזה… שבי לא סיפרה לי". הן המשיכו לעמוד עוד, ולבהות זו בזו, כשעלתה קריאה מהמיקרופון והבהילה את שתיהן. "ועכשיו, נכבד את אורחת הכבוד שלנו, אורית בן מנחם, שתספר לנו סיפור אישי" אמרה המנהלת.
והינדה זזה הצידה, אל הכסא שלה בשורה הראשונה. ואורחת הכבוד אורית בן מנחם שמה, שקית בינונית בידה האחת, וקובץ דפים בידה השנייה, התכבדה לעלות אל הבמה.
« לפרק הקודם | לפרק הבא »