החיים בבית משפחת ליברמן נראו בהתחלה כזורמים על מי מנוחות. ההתאמה ותמימות הדעים היו מושלמים.
הימים שאחר כך גילו להם כי אין שלמות בעולם…
כבר מיום ראשון בשבוע, מיד אחר תום השבע ברכות, החלה אלישבע דואגת.
"היכן נשהה בשבת הקרובה?" היא שאלה את חיים, כשקמטי דאגה עמוקים מעטרים את מצחה הצעיר.
"וכי מאי נפקא מינא?" שואל חיים בלשונו הישיבתית, ומרים עין אחת מעם העיתון היומי.
"מה זאת אומרת?" נלחצת אלישבע. "אני חייבת לדעת מעכשיו! אם הולכים להורי, אני רגועה יותר, אם כי הייתי רוצה להפתיע אותם בדבר מה. אבל אם אנו ניסע להוריך, הלחץ שלי עולה לשיאים! אני חייבת להביא לאימך עוגת קצפת בת שלש שכבות כמו שראיתי בעיתון השכונתי! אחרת היא תהיה מאוכזבת ממני חס וחלילה!" הבעה מזועזעת עולה על פניה.
"כך?" תמה חיים, ופניו, כמה מרגיז, נותרות שלוות כמו הים. "באיזה 'שולחן ערוך' כתובים הכללים האלה?"
"הוי, באמת, כל כלה צעירה מביאה לחמותה דבר מה מפתיע כשהיא מופיעה בשבת הראשונה! אינך מבין זאת לבד?"
"נו, בכל אופן עוד חזון למועד, יום ראשון היום, ועד שבת עוד יזרמו מים רבים בירקון…"
עוברות להן ביעף חודש וחודשיים, מצטרפים הם לשנה ולשנתיים. בבוקר אחד בהיר מגיחים אל העולם ואל משפחת ליברמן הנחמדת זוג תאומים במזל טוב.
חיים- כולו אושר צרוף, פיו אינו מפסיק להודות, על כל הניסים שמגלמים זוג האפרוחים האלה, עגלגלים, בריאים ובשלים, ותודה לקל- אפילו לאינקובאטור לא נזקקו.
אלישבע,עייפה וכרגיל- דואגת.
"צריך לפתוח תכנית חסכון" היא אומרת לחיים כאשר הוא מגיע לבקרה בבית היולדות. "אחרת, איך יהיה לנו תקציב לכל ההוצאות הכפולות בלי עין הרע?"
"עשיתי חשבון: ברית רגילה עשויה לעלות כמה מאות דולרים, פדיון הבן- נס שעושים רק לאחד מזוג התאומים… רק אחד הוא בכור… וזה עוד לפני שמחת החלאקה הכפולה- צלמת, עוגות, ונסיעה כפולה למירון. מה יהיה, חיים? איך נסתדר?"
חיים משתדל להבליע את חיוכו.
דמעות חמות גולשות במורד לחייה.
חיים אינו נבהל, יודע כי היא רגישה כעת וחלשה. ובכל זאת מנסה לטפטף לה טללי אמונה.
להחזיר את דבריה לכלל פרופורציה… אולי, עם הזמן יחלחלו הם פנימה…
"אלישבע, את שוכחת כי יש מישהו מעלינו המנהל את העולם? תני לו לנהל אותו לבד! הביטי בזוג האפרוחים המלאכיים האלו. כמה דאגת! והנה הם כאן! בריאים ושלמים. הפסיקי לדאוג אלישבע. והתחילי לשמוח, פשוט לשמוח במה שקבלת!"
חולפות השנים ביעף, מוסיפות הן לאלישבע קמטי דאגה וגיל. הן היא לא נעשית צעירה יותר…
ילדיהם רגילים כבר לשמוע את דברי דאגנותה, ואת טיפטופי ההרגעה של האב.
כך בכל תחנה, וניסיון קטן כגדול אשר שותל הקב"ה בימי חייו של אלישבע וחיים, בכל פעם היא חשה כי ליבה אינו עומד בעומס, ואז מופיעים דבריו המרגיעים של חיים ומצילים אותה מקריסה.
כך ערב הבר מצווה של התאומים, כשאחד מהם "פותח" פתאום את הראש, והסיפור, כמו תמיד, נגמר בניסים. רק בתחבושת ענקית שתעטר למזכרת את תמונות הבר מצווה.
מי אם לא חיים מלמד אותה להביט בהומור אל ה"קישוט" הזה?
כך כשמירי הקטנה נופלת, נפילה שגרתית לא עליכם. "זעזוע מוח!" צועקת אלישבע בהתחלה, ובטוחה כי המוח שלה, יחד עם הלב, מזדעזעים ברגעים אלו מרוב דאגה ופחד ומי יודע מה קורה לה…
"ה' שומר על הילדים שלנו." היא שומעת ברגעים שאחר כך קול מרגיע, חיים אינו בבית, הוא הלך להתפלל ערבית. אז מנין בוקע הקול המרגיע הזה? יתכן שמפיה?
"ה' שומר על הילדים ועל כולנו, לא אבא ולא אימא יכולים לשמור באמת…" היא ממשיכה ומרגיעה את הילדים, ובעיקר את הילדה הקטנה שבתוך- תוכה. "וכשה' שומר, הכי חזק והכי הרבה שאפשר, כי הוא הכי אוהב אותנו, מה יש לנו לדאוג?"
היא מחייכת לעצמה. מנשקת את מירי הקטנה.
הילדים נרגעו, וגם הילדה הקטנה שבתוך תוכה, שלעולם תישאר ילדה קטנה ופחדנית, נרגעה.
עוד מעט ישוב חיים, אל הבית הנפלא שלהם. אל הים שהגלים בו נרגעו.
עוד מעט היא תספר לו, ודאי הוא ישמח לשמוע, כי זרעים של אמונה ורוגע אשר זורע הוא אל תוך חייה וליבה משך עשרים שנה ויותר, החלו סוף סוף להצמיח ניצנים.
« לפרק הקודם | לפרק הבא »